מתי ייחשב רכב כ"מעורב" בת"ד?

ביום 31.10.07 נתן על ידי השופט ריבלין בביהמ"ש העליון פסק דין בע"א 1675/06 + 1761/06 "אררט" ו"מנורה" נגד "הפניקס" בו הוא דן בשאלה אם  די במגע פיסי בין כלי הרכב כדי שייחשבו כ"מעורבים" לצורך החלוקה בין מבטחיהם בנטל הפיצויים, או שמא נחוץ גם קשר סיבתי בין אותו המגע לבין הנזק שנגרם לנפגע.

1. במקרה זה פגע רכב א', המבוטח ב"אררט", באישה שעמדה מחוץ לרכב ושוחחה עם חברתה, ולאחר מכן המשיך ופגע ברכב ב' המבוטח ב"הפניקס". השאלה היתה אם שני מבטחי הרכב חייבים בפיצוי הנפגעת - בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק, המדבר על שני כלי רכב או יותר שפגעו זה בזה ו/או בנפגע - או שמא חייב רק מבטח רכב א' שפגע באישה, אף אם המשיך מיד ופגע ברכב השני? (למעשה היה מדובר ב- 3 כלי רכב ובנפגע נוסף, אך אלה אינם רלבנטיים לרציו של פסה"ד, לאחר שנקבע ע"י ביהמ"ש כי לא התקיים מגע עם הרכב הנוסף, וכי הנפגע הנוסף אינו רלבנטי. לפיכך פישטתי את מסכת העובדות רק לאלה הרלבנטיות להלכה).
   
   
2.  עד כה יישמו חברות הביטוח פרקטיקה, בעקבות פסיקה קודמת (הגם שקיימים 3 פסקי דין בערכאות נמוכות הסבורים אחרת), לפיה כל עוד מדובר בתאונה אחת מבחינת סמיכות הזמן והמקום, אין להתחשב בשאלת הקשר הסיבתי בין המגעים השונים לבין הנזק הגופני שנגרם, ויש לפזר את הנזק בין כל המעורבים שקיימו את תנאי המגע, כמצוות המחוקק בסעיף 3(ב) הנ"ל. זאת ועוד, היתה הבחנה בין מקרה של תאונה אחת, במובן של סמיכות במקום ובזמן, לבין שתי תאונות או יותר, שאז נדונה כל תאונה לגופה.
   
   
3. והנה, קובע השופט ריבלין כאן (לבדו למעשה, בהסכמה שותקת של השופטים מלצר ונאור) כי במעורבות בין כלי רכב אין להסתפק בעצם המגע הפיסי ביניהם ובעצם פגיעתו של התובע, אלא יש לבדוק את הקשר הסיבתי, הידוע לנו מפקודת הנזיקין, בין המגע לבין הנזק. כך שמגע שהתרחש בין רכב אחד לשני, אחרי שהראשון פגע בתובע וגרם לו את הנזק – גם אם  היה  מיידי – איננו רלבנטי, ואין בו כדי לערב את הרכב השני בתאונה, או בהשתתפות מבטחו בנזק. 
   
   והוא מסביר זאת במילים שלו כך: 
   
   " אכן, הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את "המעורבות" בתאונה במשקפי "המגע". אלא שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה".
   
   
4. עם כל הכבוד, פסה"ד מוטעה לדעתנו. דברי ההסבר להצעה לתיקון מס' 5 לחוק הפלת"ד, ודברים אחרים שנכתבו בזמנו לצווי החלוקה בנטל הפיצויים בין מבטחים, לא מותירים ספק כי המטרה היתה לפזר את הנזק בין המבטחים ב- 3 סוגי המעורבויות (קל כבד, ס' 3(ב) ואופנוע עם "רכב אחר") מבלי לחזור ולחפש מי פגע ראשונה, או עם מי היה או לא היה קשר סיבתי בין המגע לבין הנזק הגופני, ובוודאי לא מי תרם לנזק ומי אחראי לו. המחוקק של ס' 3(ב), או מחוקק המשנה לצווי החציה, קבעו אז קריטריון אחד פשוט: מגע פיסי בתאונה אחת. אם היה מדובר בשתי תאונות או יותר, במבחן מרחק הזמן והמקום בין שני הארועים, כי אז כל תאונה תיבדק לגופה. 
   
   מסיבה זו מוטעית, עם כל הכבוד, גם הדוגמה של השופט בפסק הדין, בה הוא אומר: "אם רכב היונדאי היה ממשיך בנסיעתו, וכעבור קילומטר היה פוגע ברכב נוסף בכביש – (האם) זה האחרון היה נכנס לתמונת כלי הרכב המעורבים בפגיעה של סוהא(?) אין זה הגיוני...". דוגמה זו איננה ממין הענין, שכן אז היה מדובר בתאונה נוספת, בשל המרחק הגאוגרפי או הכרונולוגי, וממילא לא היינו מכניסים אותה לחלוקה שנעשתה לגבי התאונה הראשונה.
   
   
5. פסק הדין לדעתנו טעון דיון נוסף בביהמ"ש העליון, בו תועלה בנוסף לכל האמור לעיל גם הטענה, כי פועל יוצא מן הדרישה של השופט ריבלין להוכיח קשר סיבתי, לא ניתן עוד ליישם את כללי המעורבות גם במקרים שהמגע ברכב בין כלי הרכב התרחש לפני הפגיעה הגופנית בתובע ולא רק אחריו. למשל במקרים הנדושים ביותר המתרחשים חדשות לבקרים, בהם רכב אחד פוגע בהולך רגל והודף אותו לעבר רכב שני, שפרט למגע עמו לא גרם לו כל נזק. במקרה זה  יטען המבטח של הרכב השני כי הנזק הגופני נגרם מהמכה הראשונה של הרכב הראשון, ולא מהמגע השני, ולפיכך לא התקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין הנזק לבין הרכב השני. האם שוב ידחה אז ביהמ"ש את מעורבותו של הרכב השני במקרה זה? שהרי גם כאן התקיים מגע ללא קשר סיבתי בין המגע לבין הנזק בפועל. 
   
   הלכה זו, אם תישאר בעינה, היא תשפיע בעקיפין גם על המעורבות שאין בה אדם מחוץ לרכב – הכוונה להתנגשות בין רכב קל לרכב כבד, כאשר רכב כבד אחד הודף רכב קל לעבר רכב כבד אחר. לכאורה התקיימו מגעים פיסיים בין כל השלושה – דבר המחייב חלוקה לכל הדיעות בין שלושת המבטחים לפי צו החלוקה הידוע (ס' 2 לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחים – תשס"א – 2001). על פי ההלכה בפסק דין זה, אם יוכיח המבטח של הרכב הכבד השני, אליו נהדף הרכב הקל, חוסר קשר סיבתי בין המגע עמו לנזק הגופני שנגרם לנוסעי הרכב הקל, ישתחרר מהשתתפות, שאם לא כן נחטא לרציו של פסק הדין הנ"ל.
   
   פסה"ד יביא לדעתנו להתדיינויות מיותרות, לכניסה לפרטי פרטים, לאבחנות דקות ודקיקות, ולשאלות עם איזה רכב התקיים קשר סיבתי בין המגע לנזק, ועם איזה לא התקיים. מכאן הדרך קצרה לשאלה מי תרם יותר לנזק ומי לא. בוודאי לא לזאת היתה כוונת המחוקק כאשר התנה המעורבות במגע פיסי – ותו לא! 
   
   
6. לסיכום, כל עוד לא תשתנה הלכה זו בדיון נוסף, יהיה מעתה על המבטחים לבדוק בכל הנוגע להשתתפות בתאונות מעורבות, לא רק אם התקיים מגע פיסי בין כלי הרכב המעורבים ו/או בנפגע (כלשון סעיף 3 לחוק הפלת"ד או כלשון צו החציה הנ"ל), אלא אם למרות שהתקיים מגע פיסי, לא הרכב שהם ביטחו גרם לנזק הגופני של התובע. כי אז, לפי פסה"ד הנ"ל, יהיה אותו מגע "בלתי רלבנטי" למעורבות, ולא יהיה על המבטח של הרכב הזה כל חובה להשתתף בנטל הפיצוי של הנפגע. זאת, משום שהמבחן הפשוט, הטכני והמדעי של מגע פיסי בין כלי הרכב ו/או בנפגע, שוב אין בו די כדי לחולל "מעורבות" המחייבת חלוקה בנטל הפיצויים בין המבטחים.