אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















עו"ד צלטנר: "מקום שאסור לחנות בו"

קיימת כיום מחלוקת בבית השפט העליון לגבי "הלכת אדרי" הנ"ל הקובעת שהמבחן הינו הסיכון התעבורתי
 

מחבר המאמר, עו"ד מיכאל צלטנר הוא מחבר אוגדני "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" מזה כ- 20 שנים, נמנה עם מקימי "קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" וכיהן כמנכ"ל הקרן במשך עשרות שנים. כמו כן הוא הרצה והעביר סמינריונים בפקולטה למשפטי באונ' ת"א בתחום זה לאורך חצי יובל.

בהגדרת תאונת-דרכים שבסע' 1 לחוק הפלת"ד נאמר, בין היתר, כי יראו כתאונת-דרכים ... "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו..."

כיצד נפרש את הביטוי "מקום שאסור לחנות בו"?

בתי-המשפט נוהגים להגדיר ביטוי זה כחזקה חלוטה מרבה- (ראה 613/95 עופר נחום, בתמציות צלטנר עמ' ב- 119) ביהמ"ש השלום והמחוזי נחלקו בדעתם.

חלקם סברו שהמבחן הקובע "מהי חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות האם החניה היוותה "סיכון תחבורתי בתור שכזה" גם אם הסיכון הקונקרטי, לא הוא שגרם לתאונה.

ראה: ת.א. (שלום חי') 19782/00 מגולי טבדידישוולי נ. "מנורה" ו"עילית" חב' לביטוח בע"מ (פסק דינה של כב' השופטת י. וילנר ניתן ב -10/3/02- תמצית פסה"ד פורסמה בצלטנר עמ' ג- 256.8).

ראה גם: ע.א. (מחוזי  - ח'י) 120/96 קרנית נ' מצר לוקשברסקי (פסק דינם של כב' השופטים: סלוצקי, ברלינר ו- נאמן- תמצית פסה"ד פורסמה בצלטנר עמ' ג- 240). פסק דיןזה הפך את ההחלטה בת.א. (שלום – ח'י) 2600/93 ות.א. (שלום עכו) 5365/01 ות.א. (שלום קרית גת) 524/95.

לעומת זאת חלקם סברו שהמבחן צריך להיות האם החניה היוותה "סיכון תחבורתי קונקרטי" ראה: ת.א. (מחוזי-ב"ש) 1179/00 אדרי יצחק נ' "הדר" ו"הכשרת היישוב" חב. ביטוח בע"מ (פסק דינה של כב' השופטת שרה דוברת ניתן ב- 4/2/2003- תמצית פסה"ד פורסמה בצלטנר עמ' ג- 243 וג- 305).

רק ב- 4.11.03 נידונה בבית המשפט העליון לראשונה החזקה החלוטה המרבה של "מקום שאסור לחנות בו:- ראה: רע"א (עליון) 1953/03 הכשרת הישוב, חב ביטוח בע"מ נ. "הדר" חב' לביטוח בע"מ (פסק-דינו של כב' השופט ת.אור- תמצית פסה"ד פורסמה בצלטנר עמ' ג- 234.1) להלן "הלכת אדרי":-

עובדות המקרה היו כדלקמן:-

התובע עלה כטרמפיסט לרכב. מספר ק"מ לפני שהגיע הרכב ליעדו, התברר שארעה תקלה לרכב, הנהג עצר בצד הדרך, הפעיל 4 מהבהבים וכשלא הצליח להתניע את הרכב המתין ביחד עם התובע ונוסעים נוספים בישיבה ברכב לחילוץ שיגיע. כעבור מספר דקות התנגש ברכב החונה רכב נוסף וכתוצאה מכך נפגע התובע. בהסתמך על עדות בוחן התנועה המשטרתי, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי חניית הרכב בשולי הכביש לא יצרה כל סיכון תחבורתי. ביהמ"ש קמא הוסיף וקבע כי חניית הרכב בשולי הכביש מפאת התקלה שאירעה בו, ללא שנגרמה הפרעה לתנועה, אינה בגדר חניה אסורה ואין גם באי-הצבת משולש אזהרה ע"י הנהג כדי להפוך את החניה לאסורה.

השאלה לדיון והכרעה הייתה האם במקרה הנדון חלה החזקה המרבה הדנה ב"רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".

נפסק :-

קיימים 4 מצבים ביחס שבין חניה בניגוד לדין לבין זו המהווה סיכון תחבורתי כדלקמן:-

  1. חניה אסורה על פי דין שאינה יוצרת סיכון תחבורתי – אין חולק כי אין תחולה לחזקה המרבה.
  2. חניה אסורה על פי דין שיש בה סיכון תחבורתי – אין חולק כי יש תחולה לחזקה המרבה .
  3. חניה מותרת על פי דין שאינה יוצרת סיכון תחבורתי – אין חולק כי אין תחולה לחזקה המרבה.
  4. חניה מותרת על פי דין, שיש בה סיכון תחבורתי – זהו המצב הרלוונטי לענייננו.

 תק' 69 (ה) לתק' התעבורה מתירה חניה בשולי הכביש בדרך שאינה עירונית כאשר הרכב יצא מכלל פעולה, הגם שעקרונית יש בה סיכון תחבורתי שכן תק' התעבורה קובעות איסור כללי לחנות בשולי כביש בין עירוני כאשר תקלה ברכב הוא מקרה חריג לאיסור הכללי בבחינת כורח המציאות .

הקריטריון לסיכון התחבורתי הוא "סיכון תחבורתי בתור שכזה" ולא "הסיכון התחבורתי הקונקרטי", בכל מקרה ומקרה. אין תמיד חפיפה מלאה בין הסיכונים התחבורתיים לבין האיסורים שבדין. עולה אם כן השאלה, האם לשם החלת החזקה המרבה די בכך שיש בחניה סיכון תחבורתי, או שמא נדרש כי החניה תהא גם בניגוד לדין.

"המונח "חניה אסורה" צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי הדין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. המבחן מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. חניה תהא "חניה אסורה", גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חנייה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תחשב "חניה אסורה", גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה". יש גם לבחון האם קיים קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק, על אף שנוסח החזקה המרבה בעניינינו אינו דורש קשר סיבתי כזה. במקרה דנן הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר, שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. ניתן לומר, כי החניה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש, בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה.

לאור האמור נתקבל הערעור על פס"ד בת.א. (מחוזי-ב"ש) 1179/00 הנ"ל ונפסק שהרכב חנה במקום שאסור לחנות ומבטחת הרכב החונה היא זו שצריכה לשאת בפיצויים לנפגע.

במילים אחרות, יש לפרש את החזקה המרבה של "חניה במקום שאסור לחנות בו" כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי הדין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין.

סיכון תחבורתי במשמע סיכון תחבורתי בתור שכזה להבדיל מסיכון תחבורתי קונקרטי אשר הוא שגרם בפועל לתאונה.

משמעות הלכה זו היא שגם כאשר נהג חונה במקום שמותר לחנות בו על פי הדין וגם כאשר במקרה הנדון התאונה לא ארעה עקב חניה זו  – הוא עשוי להיות חייב אם היה בחניה משום סיכון תחבורתי בתור  שכזה. ( ראה לדוגמא ת"א (שלום י-ם) 5296/06 בתמציות צלטנר עמ' 256.13), 

לעומת זאת בע.א. (עליון) 1675+1761/06 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה והפניקס חברות לביטוח בע"מ (תמצית פסה"ד פורסמה בצלטנר עמ' ה- 338) להלן: "הלכת אררט", קובע כב' המשנה לנשיאה השופט א.ריבלין בהסכמת השופטים מ.נאור וח.מלצר ש"ספק אם ניתן להניח קיומה של "חנייה במקום שאסור לחנות בו" כאשר הרכב חונה במקום שתקנות התעבורה מתירות את החנייה בו באותה נקודת-זמן".

ייתכן ובדבריו אלה יש הסתייגות מסוימת מ"הלכת אדרי" הנ"ל.

ואכן לאחרונה ב- 31/12/07 התעוררה בעיה דומה בת.א. (שלום-ת"א) 31041/05 דוידי ניסן נ' הפניקס הישראלי ואח'. (ראה תמצית פסה"ד צלטנר עמ' ג- 256.15, ה- 348.2).

במקרה זה  התובעת החנתה מכונית פורד בשולי דרך בין עירונית בעקבות תאונה. אין חולק כי עפ"י תקנות התעבורה רשאית היתה התובעת, בנסיבות העניין להחנות את רכב הפורד בשולי הדרך.

התובעת התקשרה טלפונית לתובע וביקשה ממנו להגיע למקום אירוע התאונה הראשונה.

כ-15-20 דקות לאחר קרות התאונה הראשונה הגיע למקום התובע כשהוא רכוב על האופנוע והחנה אותו בשולי הדרך בקרבת רכב הפורד. התובע התקשר לשירותי הגרר וזימן גרר על מנת לגרור מהמקום את רכב הפורד.

התובעים ישבו מחוץ לרכב הפורד במשך מספר דקות ובשלב מסויים נכנסו שניהם לרכב הפורד על מנת להוציא ממנו חפצים יקרי ערך וזאת בטרם יגיע הגרר למקום. משסיימו התובעים את הוצאת המסמכים יצאו התובעים מרכב הפורד וישבו מחוצה לו בקרבתו.

בחלוף כ-40 דקות ממועד התאונה הראשונה, וכ"דקה" מיציאתם מרכב הפורד חלף במקום רכב המיצובישי נהוג על ידי הנתבע. לפתע, הבחין הנתבע בכלי רכב העוקפו משמאלו באופן שעלול היה לגרום לפגיעה בו. כדי להימנע מהפגיעה נצמד הנתבע לצד הימני, ככל שניתן לימין, ולפתע הבחין בטווח קצר מאוד ברכב הפורד החונה בשוליים הימניים של הכביש. הנתבע לא הספיק ללחוץ על הבלם ורכב המיצובישי פגע בחלקו האחורי של רכב הפורד.

רכב המיצובישי הדף את רכב הפורד על התובעים אשר ישבו לצד הדרך בקרבת רכב הפורד. רכב הפורד פגע בתובעים וגרם לפציעתם. האופנוע שחנה לצד רכב הפורד נפגע אף הוא מהדיפת רכב הפורד.

לא הוכח כי האופנוע פגע במי מהתובעים.

השאלה לדיון והכרעה לענייננו היתה על מי חלה חובת הפיצוי לנפגעים.

נפסק:-

רכב הפורד הושבת ולא היה כשיר לנסיעה ועל כן הוזמן הגרר. בנסיבות אלו אין עיסקנן ב"תיקון דרך" ועל כן לא ניתן לקבוע כי התובעים הינם בגדר "משתמש" ברכב הפורד.

נוכח "פרשת אדרי" הנ"ל (ראה רע"א 1953/03- צלטנר עמ' ג- 234.1 ) נראה כי יש מקום לקבוע כי רכב הפורד יצר סיכון תחבורתי ועל כן חלה "החזקה המרבה". וזאת מאחר ולדעתו של כב' השופט אור המבחן הוא האם החניה יצרה סיכון בין אם החניה היתה כדין ובין אם לאו.

אולם נראה כי לאור "הלכת אררט" הנ"ל נראה כי לא עומדת לתובעים עילת תביעה נגד מבטחת הרכב שחנה כדין (הפורד-הפניקס) שכן אין חולק שעפ"י תקנות התעבורה רשאית היתה התובעת, בנסיבות העניין, להחנות את רכב הפורד בשולי- הדרך.

לא עברו 9 ימים וב- 9/1/08 ניתן פסק הדין בפרשת אליהוגד (ת.א. (מחוזי- ב"ש) 1009/02, ראה צלטנר בתמציות עמ' ב- 342.0) בו מאמצת כב' השופטת חני סלוצקי את "הלכת אדרי" ומתעלמת מדברי המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין ב"פרשת אררט" הנ"ל.

במקרה זה התובע נפגע בתאונת-דרכים. הפגיעה בתובע אירעה תוך כדי כך שהוא עצר את משאיתו בצד הכביש ופנה לעזור למשאית אחרת השייכת לאותה חברה (להלן:המשאית המעורבת), לצורך החלפת גלגל ותוך כדי פעולתו זו, בזמן שהוא שוכב מתחת למשאית המעורבת לצורך הטיפול, פגעה משאית שלישית (להלן: המשאית הפוגעת) במשאית המעורבת, תחתה היה שכוב התובע.

כתוצאה מפגיעת המשאית הפוגעת במשאית המעורבת, נפלה המשאית המעורבת על התובע והוא נפצע קשות.

השאלה השנויה במחלוקת היתה : על מי מבין הנתבעות רובצת האחריות לפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו מהתאונה, האם על כתפי מבטחי המשאית המעורבת, או שמא על כתפי מבטחי המשאית הפוגעת, או שמא על כתפי שתיהן כאחת ?

לטענת התובע, נסיבות האירוע מלמדות כי החבות לפיצוי רובצת כולה על כתפי המבטחת של המשאית הפוגעת, שכן המשאית המעורבת חנתה כדין. לחילופין, טוען ב"כ התובע, כי מאחר והתובע נפגע כתוצאה ממעורבות המשאית הפוגעת והמשאית המעורבת, שתי המבטחות חבות ביחד ולחוד. 

 

נפסק:-

אין לראות את התובע כ"משתמש"- "נוהג", כהגדרתו בסעיף 2(א) לפלת"ד. (במקרה הזה האחריות היתה חלה רק על המבטחת שלו) הסיוע של התובע לנהג המשאית המעורבת בהחלפת הגלגל, לא הפך אותו לבעל השליטה והפיקוח על הרכב אותו תיקן.

גם אין לראות את התובע כנוסע. אילו היה התובע נוסע באחד מכלי הרכב המעורבים בתאונה, גם אז החבות לפיצויו היתה מוטלת רק על מבטח הנוהג באותו כלי רכב בו נסע. במקרה זה יש לראות את התובע כנפגע מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים, שבה היו מעורבים מספר כלי רכב. 

המשאית המעורבת חנתה בשולי הכביש ולא חרגה אל הכביש. חניה בשולי דרך, על פי תקנות התעבורה, הינה חניה מותרת בנסיבות המקרה דנן, כאשר המשאית יצאה מכלל שליטה ואולם, השאלה הנשאלת היא : האם החניה המותרת על פי דין ויש בה סיכון תעבורתי, כבענייננו, נכנסת בגדרה של החזקה החלוטה המרבה.

נראה, כי הצורך של עצירת רכב על אם הדרך לצורך ביצוע תיקון בו או לצורך איתור תקלה, טומן בחובו סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בכביש, ואין ספק, כי החנייה בצד הכביש היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות התאונה והנזק שיצרה.

עפ"י "הלכת אדרי" המונח "חניה אסורה" צריך להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תעבורתי, בין שמדובר בחניה המותרת על פי דין ובין שלא. קנה המידה על פיו יש לבדוק את החזקה הנ"ל, צריך להיות הסיכון התעבורתי אותו יוצרת החניה.

לאור האמור, נפסק כי המדובר במאורע שבו נגרם לתובע נזק גוף והוא "תאונת דרכים", הן מבחינת המשאית  המעורבת והן מבחינת המשאית הפוגעת ; המשאית המעורבת בשל החלת מבחן הסיכון התעבורתי וכן בשל השימוש בה למטרות תחבורה, שכן נעשה בה תיקון דרך. בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", אין נפקא מינא אם תיקון הדרך נעשה בידי המשתמש או אדם אחר שלא במסגרת עבודתו. המשאית הפוגעת מעורבת בשל כך שפגעה במשאית המעורבת ואשר האחרונה התהפכה על התובע.

 

לסיכום:-

 נראה כי קיימת כיום מחלוקת בין כב' השופט אור "בהלכת אדרי" הנ"ל הקובעת שהמבחן הינו הסיכון התעבורתי גם שהחניה מותרת עפ"י הדין, לבין כב' המשנה לנשיאה א.ריבלין "בהלכת אררט" הנ"ל  הקובע (בהסכמת השופטים מ.נאור, וח.מלצר) "שספק אם ניתן להניח קיומה של "חניה במקום שאסור לחנות בו" כאשר הרכב חונה במקום שתק' התעבורה מתירות את החניה בו באותה נקודת זמן".

מאחר שבמקרה שלפנינו החניה היתה מותרת עפ"י תקנות התעבורה התוצאה עפ"י "הלכת אררט"

היתה שונה והאחריות לפיצוי התובע היתה נופלת אך ורק על מבטחי המשאית הפוגעת.

כשלעצמי אני מעדיף את דעתו של המשנה לנשיאה כב' השופט א.ריבלין, אולם נראה לי שלמען הבהירות והפשטות רצוי לפרש את הביטוי "חניה אסורה" פשוטו כמשמעו עפ"י הדין בלבד, דוגמת סימן י' לתקנות התעבורה (תוך הפניה ברורה לתקנות הרלבנטיות), תוך השמטת התקנות שאין בינן לבין סיכון תחבורתי ולא כלום.

אני מניח שמבטחי המשאית המעורבת יערערו לביהמ"ש העליון ואולי אז תיפתר סופית המחלוקת הנ"ל.

 

הערה: במרבית המקרים, מספר התיק הוא גם קישור לפסיקה המלאה באתר הרשות השופטת.

 

 לסקירות עו"ד צלטנר