אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פיצויים לנהג דורס שנפגע נפשית

הנהג אושפז מספר פעמים בבי"ח לחולי נפש משך תקופות ארוכות, ונותר לבסוף נכה בשעור 100% לצמיתות.
 

 

זכותו לפיצויים של נהג דורס שנפגע נפשית

מאת עו"ד שמואל מורד

 

           
ביום 3.3.08 ניתן בביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 630/06, שוקרון נגד "המגן", פסק דין בתביעתו לפיצויים של נהג מכונית, שתוך נסיון עקיפה פגע חזיתית באופנוע וגרם למותם של שני רוכביו.

עובדתית הוכח כי בהשפעת התאונה בה היה מעורב, הוא אכן אושפז מספר פעמים בבי"ח לחולי נפש משך תקופות ארוכות, ונותר לבסוף נכה בשעור 100% לצמיתות.

 התביעה לפיצויים הוגשה על פי חוק הפלת"ד, ונטען בה כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים במשמעות החוק, וכי נגרם לו כתוצאה ממנה נזק נפשי, הכלול בהגדרת "נזק גוף" באותו חוק. ואמנם "נזק גוף" מוגדר בחוק הפלת"ד כ"מוות, מחלה פגיעה או ליקוי גופני נפשי או שכלי...".

לחילופין, נטען בכתב התביעה, כי אם התובע לא ייחשב ל"נפגע עיקרי", במובן ההגדרה בחוק הפלת"ד, דהיינו "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים...", הוא זכאי לפיצוי "כנפגע משנה" על פי הלכת אלסוחה, לפיה גם מי שנכח בתאונה וצפה בפגיעתו של אחר עשוי, בתנאים מסויימים, להיות זכאי לפיצויים (רע"א 444/87 אלסוחה נגד דהאן פ"ד מד (3) 397).

ביהמ"ש בדק את שתי הטענות בראי הפסיקה העניפה שניתנה בעבר מאז הלכת אלסוחה, וגם לאור פסיקה אנגלית באותה סוגיה, ומצא כי התובע במקרה שלפנינו מצוי בשני המישורים. דהיינו, הן כנפגע עיקרי, שנפגע ישירות בתאונת דרכים אם כי בהיבט הנפשי בלבד, והן כנפגע משני, במובן הלכת אלסוחה, שנכח בזירת התאונה ונפגע עקב מותם של רוכבי האופנוע עמו התנגש רכבו.

בבואו לקבוע כי התובע נחשב לנפגע ראשי, הוא מוצא על נקלה כי התקיימו בו כל תנאי הזכאות לפי חוק הפלת"ד. דהיינו הארוע היה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, לתובע נגרם "נזק גוף" הכולל כאמור בהגדרה גם "נזק נפשי" וכן את היסוד של "ההשתתפות" או "המעורבות" בארוע, כנהג של הרכב הפוגע, המבדיל אותו מנפגע משני.  

בבואו לקבוע כי התובע הוא גם נפגע משני, הוא נתקל בקושי מסויים, המתבטא בתנאי הראשון מבין התנאים היוצרים את הזכאות. הכוונה לקרבה המשפחתית מדרגה ראשונה, שצריכה להתקיים בין התובע לבין הנפגע הראשי.

בית המשפט מוצא שיש מקום להרחבת ההלכה של ביהמ"ש העליון, שהתנתה את התנאי הזה במפורש, גם למקרים בו לא מתקיימת קירבה כזאת. הוא מביא לשם דוגמא את פסקי הדין שניתנו בערכאות הנמוכות, בהן הרחיבו את הזכאות גם לקרבה של חברות סתם או קרבה של בני דודים, ובנוסף הוא ציטט את שנאמר בפסה"ד של ביהמ"ש העליון בענין אלסוחה, כי "ייתכנו גם מידות קירבה אחרות ושונות היכולות להוליך לתוצאה זהה", והוא קובע כי גם התובע זכאי לפיצוי כנפגע משני.

לדעתנו ביהמ"ש טעה בכך, שכן בעוד ביהמ"ש העליון דיבר על אפשרות עתידית להחיל את ההלכה על "קירבה אחרת ושונה", ובעוד שבפסיקה שציטט היתה קירבה כלשהי – של חברות או קרבה משפחתית מדרגה שניה או שלישית – במקרה שלפנינו לא היתה כל קירבה בין התובע – נהג המכונית – לבין רוכבי האופנוע – קרבנות תאונת דרכים – ולכך ביהמ"ש העליון לא התכוון בהלכת אלסוחה.

כזכור באותה הלכה, ביהמ"ש העליון היה ער לכך שהוא מרחיב מאוד את מעגל התובעים, על המשאבים הכספיים הדרושים לשם כך והעומס על בתי המשפט שהדבר יוצר, והגביל אותו במפורש לקרובי המשפחה מן הדרגה הראשונה בלבד (אפילו לא לאחים ואחיות) ובוודאי לא התכוון לוותר על כל קירבה שהיא, כמו במקרה שלפנינו.

התוצאה הסופית של פסק הדין היא שביהמ"ש מצא כי הנהג זכאי לפיצויים, בצדק, כנפגע ראשי, והוסיף, שלא בצדק לדעתנו, גם את זכאותו כנפגע משני.