ע"א 9980/06 וערעור שכנגד וערעור שכנגד
עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נגד עיריית ירושלים ואח'
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 26.1.2009
ע"י כבוד השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת כב' השופטים א' פרוקצ'יה וי' דנציגר
עניינו של פסק הדין: כיצד יש לחשב את הפיצוי המגיע בשל "השנים האבודות" של קטין אשר מסלול חייו ומסלול חייהם של בני-משפחתו מורה על סיכוי להשתכר, אלמלא התאונה, סכומים הגבוהים בהרבה מהשכר הממוצע במשק.
בפסק-הדין של בית-המשפט העליון שניתן בתיק זה בשנת 2004 נקבע, בין השאר, כי עזבונו של הילד מיכאל, ז"ל זכאי לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות" בשל מותו של הילד בגיל שתיים-עשרה בשל נפילה לבור במהלך משחק בעיר העתיקה בירושלים.
הדיון הושב למחוזי להשלמת חישוב הפיצויים שחייב את המשיבים (הם המערערים שכנגד) לשלם לעיזבון המנוח בגין הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות סכום של 894,577 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (זאת מעבר לסכומים שנפסקו בשלב הקודם בהליך). על פסק-הדין המשלים הוגשו ערעור וערעורים שכנגד לעניין פסיקת הפיצויים שנדונו ע"י בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון דחה את הערעורים תוך שהוא קובע, בין היתר, כי
"נקודת מוצא זו לחישוב הפסד ההשתכרות של קטין" – כך נפסק – "היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית"
"ההנחה שאלמלא התאונה היה הקטין משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק מתיישבת איפוא עם עקרון השבת המצב לקדמותו בלבושו המהותי. היא משקפת קריאה אמיתית של העתיד שהיא מצידה מבוססת על ההנחה כי הקידמה תביא עימה שוויון. היא יפה לכל ילדה וילד, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהיו אשר יהיו הרקע האתני או הסביבה החברתית שלתוכם נולדו ושבהם צמחו; היא אינה רק בבחינת משאלת לב. "אבי עזב אותי בהיותי בן שנתיים. הייתי זקוק למעט תקווה כדי להגיע לכאן, היום" – סיפר מי שלימים היה לנשיא השחור הראשון של אמריקה – "אם חד-הורית גידלה אותי. הייתי זקוק למעט תקווה כדי להגיע לכאן, היום... לא נולדתי עם כפית של כסף, לא באתי מעושר, לא נהניתי מזכות יתר או ממעמד. כל שקיבלתי היו אהבה וחינוך ומעט תקווה. זהו כל אשר קיבלתי. זוהי זכותי מלידה" (ברק אובמה בנאום לרגל יום מרטין לותר קינג, תרגום השופט). אכן זהו האופק הפתוח."
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.
