חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ניהול תביעה שאינו עוצר את ההתיישנות

שתיקת המבטחת לאחר קבלת מכתבי הדרישה לתשלום אינה מהווה הודאה בזכות או ביצוע מקצת הזכות

 

תא (נצ') 3060-03-08  מבקשים נ' נפאר ראמי

 

בית המשפט: השלום בנצרת

 

פסק הדין ניתן ביום: 31 בינואר 2011

 

ע"י כבוד השופט: אחסאן כנעאן

 

ענינו של פסק הדין: האם יש להכיר בתביעתו של נפגע שהיה מבוטח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים אשר הוגשה לבית המשפט לאחר שחלפו למעלה משלוש שנים לאחר הגיע לגיל 18 וחברת הביטוח טוענת להתיישנות התביעה?

 

רקע: המבוטח טען, כי מניין הימים להגשת התביעה המשפטית מתחיל מיום בדיקתו ע"י מומחה מטעם חברת הביטוח אשר, לטענתו ניהלה עמו מו"מ בחוסר תום לב ממנו הבין כי היא עומדת להתפשר עימו אולם בפועל משכה זמן עד שתביעתו התיישנה. עוד טוען המבוטח, כי חל בעניינו סעיף 9 לחוק ההתיישנות מאחר וחברת הביטוח הודתה במקצת הזכות ולכן מניין הימים מחל מיום ההודאה.

 

בית המשפט דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

 

מתוך פסק הדין:

 

"שתיקת המבטחת לנוכח קבלת מכתבי הדרישה מהמבוטח לתשלום תגמולי ביטוח אינה מהווה הודאה בזכות או ביצוע מקצת הזכות, ע"פ סעיף 9 לחוק ההתיישנות,( לעניין זה ראה: בר"ע (ת"א) 12994/96 איתן חברה לביטוח בע"מ נ' חג'ג', דינים מחוזי כרך כו (7) 536, ואת דרישת הכתב הקבועה ברישא של סעיף 9 הנ"ל), ועל כן אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. "

 

" אציין כי, אין בכוחי לקבל את הטענה שהועלתה ע"י התובע לפיה טופס התביעה ששלח למבקשת מהווה תביעה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות. שכן הלכה פסוקה היא שדרישה המופנית למבטח אינו עוצר את מניין ימי ההתיישנות אלא רק הגשת תביעה לבית המשפט.

 

אין בסיס אף לטענה כי מניין ימי ההתיישנות מחל מיום הפניית המשיב לבדיקה על ידי מומחה מטעם המבקשת. אין במכתב זה כל הודאה לא בזכות ולא במקצתה ולכן הוא אינו עונה אחר דרישות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אוסיף ואומר בעניין זה כי לו הייתה מטעם המחוקק  כוונה  כי שתיקת המבטחת תתפרש כהודאה לאמור במכתבי המבוטח, הייתה הרישא של  סעיף 9 לחוק ההתיישנותכוללת את האפשרות להודאה מכללא או בעל פה בחבות, אך קיומה המפורש של דרישה להודאה בכתב או בפני ביהמ"ש שוללת אפשרות זאת."

 

"מה המשמעות של הפעלת עיקרון תום הלב על מערכת נסיבות קונקרטית בהקשר של התיישנות? האם הפעלת העיקרון מוביל למסקנה כי התביעה לא התיישנה או שמא התביעה התיישנה אך צד המבקש להעלות טענה זו מנוע מלהעלותה מאחר והיא מועלית בחוסר תום לב?

 

תשובה לכך ניתן למצוא בע"א 986/93 יעקב קלמר נ. מאיר גיא ואח', פ"ד נ(1) 185 בו עסק בית משפט עליון בהתחייבות לביצוע עסקה במקרקעין שלא היה בכתב (עיסקת קומבינציה)  אך  בוצע הלכה למעשה רובו ככולו. כבוד השופט ברק (כתוארו אז) קבע כי הוא מחיל על נסיבות המקרה את עיקרון תום הלב ולמעשה יצר מעין מחסום דיוני  כלפי צד הטוען לאי מילוי דרישת הכתב בחוסר תום לב (מכל מקום זו גם גישתו של השופט גולדברג שהצטרף לדעתו של השופט ברק). יחד עם זאת, בחוות דעתו של כבוד השופט ברק הונח תמרור אזהרה לפיו אין לפרוץ את השכר ולאין את דרישת הכתב.

 

לאור זאת הנני סבור כי טענת חוסר תום לב יש בכחה לשים מחסום דיוני בפני צד המעלה טענת התיישנות בחוסר תום לב וליצור מניעות המונעת ממנו להעלות טענה זו.

 

 ואכן בפסיקות שונות ניתן למצוא דעות המצדדות בגישה זו לדוגמא כאשר המבטחת בתגובה לדרישה לפצות שולחת תשובה בו היא דורשת מסמכים ובכפוף לכך התביעה תטופל מבלי לסייג את עצמה לטענת התיישנות מהווה התנהגות בחוסר תום לב (ראה: ת"א (ת"א) 55729/01, בש"א 121994/01כהן נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, (טרם פורסם); ראה גם: ת.א. 3129/04(כ"ס) בש"א 3117/04רמי חג' יחיא נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) ).

סימוכין לגישה זו אף ניתן למצוא בדבריו של ז' יהודאי , דיני ההתיישנות בישראל, כרך א עמ' 231 באומרו:

"לא תישמע טענת התיישנות מפי נתבע, אשר, תוך כדי תקופת ההתיישנות, במעשיו או בהודעותיו, השפיע על התובע להשהות את ההליכים...כלל ידוע ועתיק יומין הוא כי שתיקתו של הנתבע, מקום שהוא היה צריך להרים את קולו ולהגיב, מתפרשת כהודיה מצדו במצב עניינים, כפי שהוצג על ידי התובע. כלל זה כוחו יפה גם לעניין ההתיישנות, ובית המשפט לא יזקק לטענת התיישנות מצד הנתבע, כאשר זה האחרון בהודעה או בשתיקה, לפי המקרה, נטע בלבו של התובע את האמונה, שאין בכוונתו לעורר טענת התיישנות..."

 

במקרה דנן לא הוכח על ידי המשיב כי המבקשת נהגה עימו בחוסר תום לב. ההתכתבות שהציג הייתה כולה בתקופה לפני שהתביעה התיישנה. לא היה בה כל הטעיה מצד המבקשת. לא הוכח כי המשיב פעל בהתאם להנחיות המבקשת קרי פנה לבדיקה רפואית על ידי מומחה מטעמה ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. העובדה כי המשיב ריצה תקופה מאסר אינה עוצרת את מניין ימי ההתיישנות. גם לאחר ששוחרר המשיב ממאסר לא הוכח כי פנה לצורך ביצוע הבדיקה הרפואית.

 

 גם טענת המשיב לפיה חלה חובה על המבקשת להסביר לו אודות תקופת ההתיישנות הקבועה בפוליסה אין בה ממש. מדובר בביטוח קולקטיבי ואין בסיס לדרישה כי יינתן הסבר כזה לכל מבוטח ומבוטח. יתרה מכך, תקופת ההתיישנות הקבועה בפוליסה תואמת את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק וחזקה על המשיב שהוא יודע את הוראות החוק."

 

עבור לתוכן העמוד