חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אחריותו המקצועית של עו"ד כלפי לקוח

רשלנות מקצועית של עורכי דין מקימה, בדרך כלל, עילת תביעה חוזית בשל הפרת ההסכם ועילת תביעה נזיקית, ברשלנות.

 

 

תא (ראשל"צ) 34924-11-09 יוסף בוני נ' עו"ד ציון גבאי

 

בית המשפט: השלום בראשון לציון

 

פסק הדין ניתן ביום: 5/12/2012

 

ע"י כבוד השופטת: יעל בלכר

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של התובע עוסק בהתקנת אזעקות כנגד עו"ד אשר שכר את שירותיו, לטיפול בהגשת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, שחייב אותו בתשלום וזאת לאחר, שלטענתו נאלץ לשלם בפשרה אליה הגיע עם הזוכה (200,000 ₪), לאור פסק הדין שהפך חלוט ולאחר שקיבל התראה טרם פתיחת הליכי הוצל"פ לגבייתו? עוד הוא תובע החזר מלוא שכר הטרחה ששילם לעו"ד מראש בעבור הטיפול בערעור וכן פיצוי בשל עוגמת נפש.

 

רקע: מדובר בפסק דין שניתן כנגד התובע בשל אירוע פריצה בבית עסק ברחובות. חברות הביטוח מנורה ואיילון (המבטחות) שיפו את בעל העסק והגישו תביעת שיבוב כנגד התובע ונתבעים נוספים אשר התביעה כנגדם נדחה ונתקבלה התביעה כנגד התובע. בית המשפט מצא, כי התובע ניטרל את הגלאים באזור הפריצה כך שלמרות שמערכת האזעקה נדרכה, הגלאים שהיו אמורים להתריע על הפריצה לא פעלו. ועל כן נתקבלה התביעה כנגד התובע.

 

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה וחייב את עורך הדין לפצות את לקוחו לשעבר ב:

48% מהסכום ששילם בפשרה (לאחר שהגיע למסקנה, כי סיכוי הערעור להתקבל, לו היה מוגש היה 48%), 48% משכר הטרחה ששילם התובע (הלקוח) לעורך הדין,  פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪ (הסכום נכון למועד שניתן פסק הדין), שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ (בהתאם לתיקון התקנות, אין להוסיף על סכום זה מע"מ).

 

מתוך פסק הדין:

"באי הגשת הערעור התרשל הנתבע כלפי התובע והפר את הסכם שכר הטרחה"

"רשלנות מקצועית של עורכי דין מקימה, בדרך כלל, עילת תביעה חוזית בשל הפרת ההסכם ועילת תביעה נזיקית, ברשלנות. במקרים אלה, אין הבדל מעשי רב בין תביעה בעילה חוזית לבין תביעה בנזיקין, שכן בנקודה החשובה יותר מבחינה מעשית - סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין - אין הבדל בין היחסים החוזיים והנזיקיים. ברגיל מפורש ההסכם כמטיל רמת אחריות זהה לזו הנדרשת בנזיקין, ואחריותו של עורך הדין מותנית בכך שהייתה רשלנות מצדו (ע"א 86/37 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462 ס' 22; פרידמן וכהן חוזים כרך ג', פרק 27: רמת האחריות החוזית, ס' 27.7). הדיון בשאלת ההתרשלות או הפרת ההסכם, ייעשה, אפוא, במאוחד.

אין חולק, כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. על עורך הדין חלה חובת זהירות ככל בעל מקצוע אחר שנותן שירות, לפעול כאיש מקצוע מיומן וזהיר. בנוסף, חלה על עורך הדין חובה לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות ובמסירות (ראו ס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 ופסק הדין בעניין לוי נ' שרמן הנ"ל).  

בענייננו, התשובה החיובית לשאלה אם באי-הגשת הערעור חרג הנתבע מסטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרש מעורך הדין הסביר, כמעט ברורה מאליה. הנתבע נשכר ע"י התובע לצורך הטיפול בערעור. הנתבע לא הגיש ערעור על פסק הדין, שהפך חלוט, לא פעל כנדרש להארכת המועד להגשת הערעור ולא הציג כל טעם שיכול להצדיק התנהלות שכזו. בכך התרשל כלפי התובע והפר את ההסכם בין הצדדים.         

כפי שמציינים המלומדים פרידמן וכהן, האחריות בגין הפרת ההתחייבות להגיש ערעור, להבדיל מהשגת תוצאה של הצלחה בערעור, היא אחריות מוגברת..."

 "אני דוחה את טענות הנתבע הבאות להצדיק את אי הגשת הערעור או לפטור את הנתבע מאחריות. לא הוכחו על ידו נסיבות העולות כדי סיכול (ואף לא קרוב לכך), ולא עלה בידו להוכיח שלא התרשל באי הגשת הערעור. הוכח גם הוכח שהנתבע התרשל. התנהלותו של הנתבע איננה עולה בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרש מעורך דין סביר."

"כאשר עו"ד נשכר ע"י הלקוח לצורך הגשת ערעור, והלקוח לא הביע את הסכמתו המפורשת ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים שלא יוגש ערעור ואת רצונו לוותר על זכות הערעור, ניהול המו"מ לסיום הסכסוך בהסכמה שתייתר את הצורך בדיון בערעור, צריך להתקיים לצד הגשת הערעור או לצד הבטחת הזכות לערער אם המשא ומתן לא יעלה יפה. בניהול המו"מ לבדו מבלי לשמר את זכות הערעור, אין עורך הדין יוצא ידי חובתו לטפל בעניינו של הלקוח במקצועיות, בנאמנות ובמסירות. זהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך הדין הסביר. חשוב לציין, כי גם במקרה שבו לא התחייב עורך הדין להגיש ערעור אלא שרותיו נשכרו לצורך שקילת הדרך הטובה ביותר להקטין את החבות לפי פסק הדין, אם בהגשתו של ערעור ואם בניהול מו"מ עם הצד השני שלטובתו ניתן פסק הדין או בכל דרך אחרת - מוטלת על עורך הדין החובה לדאוג לעניינו של הלקוח בהעמדתו במפורש ובבירור על כך שצריך לקבל החלטה ולהגיש ערעור עד מועד פלוני מסוים; להזהירו גם סמוך לפני חלוף המועד שאי הגשתו במועד פירושה ויתור על זכות הערעור, על כל המשתמע מכך; ולפעול לפי הצורך והעניין, להארכת המועד להגשת הערעור, טרם חלוף המועד להגשתו. עם הגשת בקשה, מחובתו של עורך הדין לעקוב אחר מתן החלטה ולעשות כל הדרוש לצורך קבלת ההחלטה במועד וכמובן, שעליו לדווח ללקוחו על ההחלטה שהתקבלה ועל מצב הדברים לאשורו.    

לא כך נהג הנתבע. אין לראות, אפוא, את התובע ביחסיו מול הנתבע, כמי שוויתר כנדרש על זכותו לערעור. יתר על כן, שוכנעתי מכנות גרסתו של התובע כי לא סיכם עם הנתבע שהוא מוותר על הערעור וכי "בעידודו" של הנתבע ודבריו המפורשים סבור היה כל העת שזכות הערעור שמורה לו, וכי יהא בידו להגיש ערעור אם המו"מ לא יעלה יפה ..."

 

"על התובע מוטל הנטל להוכיח את נזקו ואת הקשר הסיבתי שבין ההפרה או ההתרשלות לבין הנזק שהוכח. בפני התובע בתביעה מסוג זה שלפניי ניצב קושי אינהרנטי. עליו להוכיח במידה הדרושה במשפט האזרחי (עודף הסתברויות) כי אילו הוגש ערעור היה הערעור מתקבל, באופן שפסק הדין היה מבוטל והתביעה כנגדו הייתה נדחית. זוהי דרישה, שלמעט מקרים נדירים, לא ניתן לעמוד בה. קשה ביותר להוכיח שהסיכוי לזכיה בערעור היה מתממש בפועל, בשיעור של למעלה מ- 50%. ידוע לכל כי השיעור הסטטיסטי של קבלת ערעורים, עומד על פחות מ- 50%, והסיכוי הסטטיסטי שערעור יתקבל, נמוך מזה שערעור יידחה. קשה לדעת מה תהא תוצאתו של דיון משפטי. הדבר תלוי במכלול של גורמים, לרבות בדרך ניהול התיק ע"י ב"כ הצדדים ועל ידי בית המשפט ובקביעות שיפוטיות, שיש קושי של ממש להוכיחן ברמת ודאות של מעל 50%.

המקובל במקרים מסוג זה, הוא לפסוק פיצויים בגין הנזק של אובדן הסיכוי ואף שהסיכוי להתממשותו נמוך מ- 50%."        

"אין מנוס, במסגרת תביעה זו, מלהעריך את סיכויי ההצלחה בערעור."

"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק הדין ובחומר הראיות שהוצג בפניי, אני מעריכה את סיכויי הערעור כדלקמן: אני מעריכה את הסיכוי שהערעור היה מתקבל במלואו באופן שחיובו של התובע היה מתבטל כליל והתביעה כנגדו הייתה נדחית, כסיכוי של 20%. אני מעריכה את הסיכוי שהערעור היה מתקבל במובן זה שצוות 3 הייתה חייבת במחצית הסכום שנפסק בפסק הדין, כסיכוי גבוה בשיעור של 70%. דהיינו: יש סיכוי של  70% שהיה נקבע כי התובע נושא בנטל של 50% מהסכום שנפסק. 
בסיכום הדברים, סיכויי הזכיה המשוקללים שאבדו לתובע עומדים על שיעור של סך של 48% מהנזק שנגרם לו [הסיכוי הראשון שאבד (20%) מחושב מתוך 100%. הסיכוי השני שאבד מחושב מן היתרה (80%), כך שאובדן הסיכוי של 70% לשאת במחצית מסכום הפיצוי בלבד, עומד על 28%]."    

עבור לתוכן העמוד