חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הבנק אינו חייב להודיע על ביטוח חיים

לא הוכח כי חברת ביטוח אחרת היתה מוכנה לבטח את המנוחה לנוכח גילה בשעת החתימה על הסכם ההלוואה

 

 

 

רע"א  7096/12 אביטל אלט ואח' נגד בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 23/12/2012

 

ע"י כבוד השופט: י' דנציגר

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל בקשת רשות ערעור על פיסקת המחוזי בת"א אשר קיבל את הערעור של הבנק וקבע, כי הבנק אינו חב באחריות כלפי הלווים בגין מחדלו לערוך ללווה המנוחה –ביטוח חיים, וכי לא הוכח כי הבנק הציג ללווים מצג שווא לפיו הלווה המנוחה בוטחה בביטוח חיים?

 

בית המשפט העליון דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת הבנק.

...

בהקשר זה יובהר כי אין די בכך שהערכאות קמא נחלקו בדעתן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 4520/04א' ק' נ' ש' ק' (טרם פורסם, 25.5.2005), פסקה 7 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה].

 

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערבות בקביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, שערך דיון ממוקד וממצה והתבסס במסקנותיו על התשתית העובדתית שנפרסה לפני בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא הסתפק בקביעתו כי הבנק ממילא לא היה מחוייב ליידע את המבקשים בדבר אפשרותם לערוך ביטוח חיים, ובחן את טענות הצדדים – זאת מבלי שנדרש לכך – על כלל היבטיהן, לפני ולפנים. יוער שלא נעלמה מעיני העובדה כי מילוי טופס מצב הביטוחים נערך באופן לקוי. מבלי להביע כל עמדה בדבר מעמדו של הטופס הנ"ל במסגרת התקשרות כגון זו מושא הדיון, ברי כי היה על הבנק למלא את הפרטים הנדרשים בטופס כראוי. החשיבות הטמונה בכך מודגמת היטב בתיק הנוכחי, ודומה כי לא נדרשת הרחבה יתרה בנושא. אלא שבית המשפט המחוזי הבהיר כי ממילא אין ללמוד מן האמור בטופס על מצג השווא שביקשו המבקשים להסיק ממנו (וזאת גם בהתעלם מהרחבת החזית בעניין זה), ובכך נחה דעתי כי הפגם האמור אינו מחייב את התערבותו של בית משפט זה, זאת בין השאר בשים לב למסגרת הדיונית. כללו של דבר, לא מצאתי כי נפלה טעות שבחוקבקביעותיו של בית המשפט המחוזי העשויה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

 

בשולי הדברים אבקש לחזור ולהדגיש את חובת האמון הרחבה המוטלת על בנקים בהתקשרויות מול לקוחות, בפרט בעסקאות העוסקות במשכון נכס למגורים [ראו: ריקרדו בן-אוליאל "משכנתא בנקאית בכלל ומשכנתא על בית מגורים בפרט – סקירה ביקורתית" דין ודבריםה 119, 156-151 (2010)]. בהקשר זה מקובלת עלי עמדתה של פרופ' רות פלאטו-שנער, הסבורה כי חובת האמון מולידה חובת גילוי במובן הרחב, שעיקרה הינה, בין השאר: "[ה]חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו" [ראו: פסקה 15 לפסק דיני בע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ(טרם פורסם, 7.7.2008), במסגרתה מפנה אני לדבריה של פלאטו-שנער במאמרה "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר" הפרקליטמט(2) 385, 402 (2007). לדיון ממצה בטעמים לקביעת חובה רחבה זו ראו רות פלאטו-שנער דיני בנקאות: חובת האמון הבנקאית 67-51 (2010) (להלן: פלאטו-שנער)]. בהקשר זה נדמה לי שראוי להוסיף, שאין להוציא מכלל אפשרות כי נדרש עיון מחודש בקביעה העקרונית בעניין רוזנברגלפיה "המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח כ'פרט מהותי' שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה" (שם, בפסקה 1). זאת, בין השאר, בשים לב לאמור בהוראות המפקח על הבנקים בדבר ניהול בנקאי תקין "נהלים למתן הלוואות לדיור" (הוראה מס' 451), ובפרט בשים לב לאמור בהוראה 11(ב)(1) לנהלים אלו (זאת ללא קשר לשאלת תחולתם של הנהלים על ענייננו). יחד עם זאת, איני רואה מקום להביע עמדה בסוגיה בשלב זה, כאשר הדבר אינו נחוץ לשם ההכרעה בבקשה הנוכחית.

 

כפי שכבר ציינתי, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה בנסיבותיו של המקרה דנן ממילא לא הוכח שהבנק התרשל בכך שלא עמד בחובת הגילוי המוטלת עליו (כביכול) [למסקנה דומה בנסיבות המזכירות את ענייננו (אף אם "קשות" יותר), ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 8808-09-10 מחטייב נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ(טרם פורסם, 14.10.2011), שאושר בבית משפט זה על יסוד הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (במסגרת ע"א 9177/11)]. כזכור, בית משפט השלום ציין במפורש כי ניתן הסבר "לגבי ההלוואה, תנאיה והצעה לביטוח חיים", אך סייג זאת בקובעו כי משך הזמן שבמהלכו ניתן ההסבר (כחצי שעה) לא איפשר "עיון וקריאת המסמכים והסבר מפורט לגבי כל מה שכתוב במסמכים, ובדברים מהותיים בפרט". כן הזכיר בית המשפט את העובדה כי המסמכים לא נשלחו ללווים כנדרש. בית המשפט המחוזי סבר כי המסקנה שביקש בית משפט השלום להסיק מעובדה זו היא מרחיקת לכת בנסיבות העניין. הגם שדעתי אינה נוחה מכך שהמסמכים לא נשלחו לעיונם של הלווים (ראו, למשל: פלאטו-שנער, בעמ' 199), אינני סבור כי בקביעתו זו שגה בית המשפט המחוזי הנכבד באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי". במאמר מוסגר יצויין כי בקובעו כן, לא סטה בית המשפט המחוזי מן העובדות שהוכחו לפני הערכאה הדיונית. אדרבא; בית המשפט המחוזי נסמך על עובדות אלה אך בחר להסיק מהן מסקנה משפטית אחרת, וברי כי אין בכך כל קושי. יתר על כן, בשולי דבריו קבע בית המשפט המחוזי כי ממילא נותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת מצד הבנק לבין הנזק שנגרם למבקשים, שעה שלא הוכח כי חברת ביטוח אחרת היתה מוכנה לבטח את המנוחה לנוכח גילה בשעת החתימה על הסכם ההלוואה (69). בנסיבות אלה ברורה המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. 

 

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.

עבור לתוכן העמוד