אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: תביעת תחלוף של מבטחת בשל נזקי צנרת

השופטת יסכה רוטנברג: לא למותר להדגיש כי מדובר בתביעת שיבוב, ובהתאם לפסיקה חזקה היא שחברת ביטוח אינה משלמת כמתנדבת, ומשום כך אין לאפשר למזיק לפשפש בנבכי ההסדר בין חברת הביטוח למבוטח
 

 

 

 

 

תא (ת"א) 929-01-10  הראל חברה לביטוח בע"מ נ' גבי טטרו אדריכלים בע"מ

 

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 20/8/2015

 

ע"י כב' השופטת: יסכה רוטנברג

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של חברת ביטוח לאחר שפיצתה את המבוטחת שלה בשל הצפה בבית העסק המבוטח בגין נזקי צנרת שמקורם בעסק שכן שאירעו בעת ביצוע עבודות שיפוץ במקום?

 

רקע: חברת הביטוח התובעת טענה, כי ההצפה נגרמה כתוצאה מכך שאחד המתזים (ספרינקלרים) של מערכת כיבוי האש בקומה השלישית נפגע והחל להתיז מים, המים שניתזו חלחלו מטה מבעד לרצפה/תקרה לקומה השנייה והציפו את בית העסק המבוטח. לטענתה של חברת הביטוח כל הנתבעים אחראים לנזק שנגרם, גרין כבעלת הבניין, טטרו כשוכרת המושכר ממנו יצאו המים, ותקרונית ומדש כמבצעות העבודות שגרמו לנזק.

 

כל הנתבעים כולם הכחישו את מכלול הטענות וטענו שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר ועקב כך נגרם להם נזק ראייתי. מעבר לכך, לטענתם אירוע הנזק לא הוכח ובכל מקרה למבוטחת אשם תורם משמעותי. כל אחד מהנתבעים טען, בין היתר, גם כי הוא אישית אינו אחראי לנזק.

 

בית המשפט קיבל את התביעה כנגד בעל העסק שהחזיק במבנה השכור ממנו פרצו המים, וכנגד מבצעי עבודות השיפוץ במקום שבו אירע הנזק (החברות והבעלים). התביעה נגד בעלת המבנה נדחתה.

 

 

מתוך פסק הדין:

 

" מדש היא שביצעה את עבודות השיפוץ, לכל הפחות אלו הרלוונטיות לתביעה. כתוצאה מהעבודות נפגע מתז ופרצו מים שגרמו להצפה ולנזק. עבודות אינן אמורות לגרום נזק, ומי שביצע עבודות ופגע במתז, אחראי באופן ישיר לנזק שגרם. כך מתחייב מהגיונם של דברים, וכך מתחייב גם מסעיף 41 לפקודת הנזיקין שכל תנאיו נתקיימו. לתובעת אין ידיעה מה פגע במתז, בעת הפגיעה במתז מי מטעם מדש ביצע עבודות בתקרת המושכר, ומשום כך באותה עת היתה למדש השליטה על המתז, ואירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שמדש לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה. לאור זאת, על מדש הראיה שלא נפל בהתנהגותה התרשלות שתחוב עליה. מדש לא הוכיחה דבר, והיא אף נמנעה מלזמן את העד היחידי שיודע מה היה, את איברהים.

 

מדש אחראית לנזק לא רק מאחר והיא פגעה במתז אלא גם מאחר ולאחר הפגיעה, היא  לא עשתה די למניעת הנזק. כל שנעשה הוא סגירת ברז המים הראשי בבניין וחסימת הצינור הדולף בברז. אין כל טענה, ודאי לא ראיה על נקיטה בפעולות נוספות כגון איסוף המים הדולפים במכלים או גריפתם הצידה כדי למנוע חלחולם מטה, לסניף תיקשובית.  עניין זה תמוה מאחר ולכאורה, ניתן היה למנוע את מרבית הנזק אם לא את כולו.

  

מכל האמור יש לקבוע כי מדש אחראית לנזק.

 

...

 

 

תקרונית לא ביצעה את העבודות שהזיקו, מדש היא שביצעה את העבודות. מה אחריותה של תקרונית? התובעת טוענת שתקרונית אחראית לנזק מאחר ובינה ובין מדש התקיימו יחסי שליחות, על כן מכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין, אחראית תקרונית לנזק שגרמה מדש. תקרונית טוענת כי תפקידה היה של מתווך גרידא, היא תיווכה בין המזמינה (טטרו) לקבלן המבצע (מדש) ואין בכך כדי להטיל עליה כל חבות (סעיפים 4 – 6 לתצהיר נ/3 ונספח א לתצהיר; עמ' 47 שורות 12 – 13 לפרוטוקול).

 

...

 

לאור האמור, אני קובעת שטטרו פנתה לתקרונית וזו פנתה למדש כדי שתבצע את העבודות. על רקע זה נשאלת השאלה, מה אחריות תקרונית להתרשלות מדש.

 

 

הכלל הוא שאדם אחראי למעשיו שלו ואינו אחראי למעשה זולתו. הטלת אחריות למעשה הזולת אפשרית רק במקרים ספציפיים, בהם מתקיימים יחסים מיוחדים בין האדם עליו מבוקש להטיל את האחריות למעשה שבוצע, ובין המזיק (דיני הנזיקין בעריכת ג. טדסקי, בעמ' 435; סוג מקרים נוסף, שאינו לענייננו, הוא קיומם של יחס מיוחדים בין האדם עליו מבוקש להטיל את אחריות ובין הניזוק). יחסים מיוחדים למזיק אפשריים, לפי פקודת הנזיקין, בשני מקרים: או כאשר יש יחס של עובד ומעביד (סעיף 13 לפקודת הנזיקין) או כאשר יש יחס של שולח ושלוח (סעיף 14 לפקודה). עם זאת, בהתאם לסעיף 15 לפקודה "העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה", אלא אם נתקיים אחד מחמשת חריגים הקבועים בסעיף. 

 

לאור ההבדל בחבות, יש חשיבות להבחנה בין שלוח לקבלן עצמאי, אלא ששני מונחים אלו לא הוגדרו בפקודה, והבחנה ביניהם אינה פשוטה. בהתאם לפסיקה, השולח והשלוח שבפקודת הנזיקין אינם אותם שלוח ושולח של חוק השליחות "כיוון שבשונה מחוק השליחות, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המבקש להרחיב את אופקיו, האחריות השילוחית בנזיקין באה להגשים מדיניות של הרתעה, פיזור הנזק וכיוצא באלה שיקולים חברתיים המיוחדים לדיני הנזיקין (א. ברק, חוק השליחות, נבו הוצאה לאור, 1996, עמ' 84)" (ע"א (ת"א) 1086/06 שיינברג יוסף נ' שרגא בודה). לאור זאת, נקבעו בפסיקה מבחנים ספציפיים הרלוונטיים לפקודה, לשם הכרעה בשאלה אם מדובר בקבלן עצמאי או בשלוח (למשל ע"א 413/67 קשאני נ' רסקו; ע"א 502/78‏  ‎מדינת ישראל ‎ ‎נ' ירוחם ניסים; ע"א 273/80 מדינה נ' כהן; ע"א 3336/06 סוויסה נ. רחמים; ע"א (ת"א) 1086/06 הנ"ל; ת.א (מרכז) 1720-10-08 אפקים השקעות בע"מ נ' עירית פתח תקוה). נקבע ששלוח הוא מי שיש לראות בו כ"ידו הארוכה" או כ"ממלא מקומו" של השולח. מבחן נוסף פותח ביחס למקרים בהם הקשר בין הצדדים הוא על רקע עסקי, ונקבע כי במקרים אלו יש לבחון אם פעילות השלוח משתלבת במסגרת הפעילות העסקית של השולח: 

 

"נראה לי, כי בעניין זה ניתן לפתח מבחן עזר נוסף, שיהיה בו כדי ליתן תוכן ממשי לעקרון היד הארוכה, וזאת לא בכל המקרים אלא אך בסוגים מסוימים של מצבים, בהם קיים רקע עסקי לפעילותם של המעורבים השונים. פלוני ייחשב כידו הארוכה של אלמוני - ועל כן כשלוחו לעניין האחריות השילוחית בנזיקין - אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בחינת שירות חיצוני, הניתן לאלמוני, אלא פעילות, המהווה חלק פנימי ואינטגראלי לפעולתו העסקית של אלמוני" (כב' השופט ברק ע"א 502/78‏  ‎מדינת ישראל  ‎נ' ירוחם ניסים).

 

 

 

מהאמור עולה שעל מנת לקבוע אם בין תקרונית ומדש נתקיימו יחסי שליחות, יש לבחון את מסגרת הפעילות העסקית של החברות. 

 

...

 

מכל האמור יש לקבוע כי בין תקרונית ומדש יש שיתוף פעולה עסקי. לפיכך, ובהתאם למבחני הפסיקה, מוצדק ונכון לראות במדש שלוחה של תקרונית בביצוע עבודתה. המשמעות היא שמכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין, חבה תקרונית באחריות שילוחית לעוולת מדש.  

 

 

...

 

אב הבית העיד שביום שישי מיד לאחר השיחה עם איברהים הוא התקשר לשמיר, דיווח לו על האירוע וביקשו לטפל מיידית באירוע (סעיף 8 לתצהיר נ/4). בחקירתו הנגדית הודה שמיר כי קיבל שיחת טלפון, אך הגיע רק כעבור מספר ימים (עמ' 53 שורה 21). גם שטרית הודה כי קיבל דיווח על האירוע (עמ' 62 שורות 21 – 32). למרות דיווחים אלו, הן שמיר והן שטרית לא עשו דבר. בכך הם התרשלו. היה עליהם לצפות כי המים שפרצו מהמתז יחלחלו מטה וייגרמו נזק לתיקשובית, והיה עליהם לפעול למניעת הנזק או לכל הפחות הקטנתו. כפי שכבר נאמר, הדעת נותנת כי ניתן היה לנקוט אמצעים פשוטים יחסית כדי למנוע או להקטין את הנזק, כגון איסוף המים במכלים או גריפתם כדי למנוע חלחולם. דבר מאלו לא נעשה, ואין גם כל טענה כי שמיר או שטרית נקטו פעולות כלשהן למניעת הנזק. מכאן אחריותם האישית.  

 

אחריות נתבעת 1 – טטרו – שוכרת הנכס

 

טטרו היא שוכרת הנכס. סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לאמור:

 

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

 

בהתאם לפסיקה, מים הם בגדר "דבר נמלט" העלול לגרום נזק בהימלטו (ראה למשל ע"א 3156/03 עמידר נ. רגב; ע"א 39304-09-11 שרביט נ. הום טק בע"מ; ע"א (י-ם) 4310/03 החברה לפיתוח מפעלים משחקי שלמה 1979 בע"מ נ' חברת רהיט להיט בע"מ

 

 ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשר אשכנזי). המים שהזיקו יצאו מהשטח שהושכר לטטרו עת בוצעו בו עבודות שיפוץ, ולפיכך יש לקבוע כי טטרו היא תופשת הנכס ממנו נמלטו המים. לאור זאת, ומכוח סעיף 38 לפקודה, עליה הראיה שלא היתה בהתנהגותה משום התרשלות שתחוב עליה. התובעת טענה גם לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אך לא ראיתי צורך לבחון תחולת סעיף זה, שעה שקבעתי כי יש להורות על היפוך נטל הראיה מכוח סעיף 38 לפקודה. 

 

טטרו לא עמדה בנטל המוטל עליה. מהראיות עולה שאף שעבודות השיפוץ כללו בין היתר בניית מחיצות גבס והתקנת תקרה אקוסטית, עבודות שעל פי טיבן עלולות לגרום נזק, טטרו לא עשתה כמעט דבר כדי לוודא שהן לא יזיקו.

 

מעדותו של מר טטרו עולה שהוא בקושי התעניין בזהות הקבלן המבצע, כדבריו:  "בסמוך לכניסתנו למושכר, גרין הפנתה אותנו למי שמבצע עבורה עבודות בנכס מטעמה או מטעם חברת תקרונית.... בשם שטרית או מ.ד.ש...."(סעיף 15.1 לתצהיר). ברור ופשוט. גבי טטרו אפילו אינו יודע לומר מה שם הקבלן עמו התקשר. הוא גם אינו טורח לברר מי הקבלן המדובר והסיבה היחידה בגינה נבחר הקבלן היא המלצת גרין: "לא זוכר מישהו המליץ עליו ואז אמרתי לו שיבוא אלי גם לבצע" (עמ' 44 שורות 14 – 15). גבי טטרו עצמו לא טרח

לברר את זהות הקבלן, את ניסיונו, אם מדובר בקבלן רשום, מי הם עובדיו (ושמיר העיד כי כלל לא היו לו עובדים, עמ' 48 שורות 14 – 15), מה הוותק שיש לו, מהם כישוריו, האם יש לו ניסיון קודם בעבודות הרלוונטיות, האם הוא דואג לבטח עצמו (ולפי עדות שמיר לתקרונית לא היה ביטוח, עמ' 50 שורות 30 – 31), מה מצבו הכספי (ושמיר העיד כי לתקרונית לא היה כל הון עצמי, עמ' 51 שורות 9 – 10), וכיו"ב שאלות חשובות. טטרו אף לא טרחה לחתום עם הקבלן על חוזה (עדות שמיר בעמ' 50 שורות 17 – 21; תצהיר תשובות לשאלון ת/9, תשובה מס' 2(ח)), וכך לא ידוע מה הוסכם בין הצדדים ואלו דרישות בטיחות הוצבו בפני הקבלן המבצע, אם בכלל הוצבו דרישות.

 

ועוד. גם במהלך ביצוע העבודות, הפיקוח על הקבלן, ככל שהיה כזה, היה מינימלי ביותר. גבי טטרו העיד שלא היה לו זמן להתעסק בשיפוץ, הוא אישית לא היה מעורב, ומטעמו היו במקום אנשים שונים. זהות אנשים אלו והכשרתם  לא הובהרו. והיה עוד חבר, יוסי כהן, פנסיונר, שלבקשת גבי טטרו ועל בסיס טובה אישית בלבד, נתבקש לקפוץ מידי פעם לנכס ולפקח על העבודות (עמ' 37 שורה 29 – עמ' 38 שורה 14).

 

מהאמור עולה כי טטרו היתה אדישה לחלוטין לנעשה במושכר, היא לא התעניינה בזהות הקבלן המבצע, בניסיונו או בכישוריו, והיא גם לא התעניינה כיצד מבוצעות העבודות. אין אלא לקבוע, כי טטרו התרשלה בביצוע העבודות.       

 

למעשה, בנסיבות שפורטו, אחריותה של טטרו עולה גם מתוך אחריותה השילוחית למעשיו ומחדליו של קבלן השיפוצים לפי סעיף 15(1) לפקודת הנזיקין, באשר היא התרשלה בבחירת הקבלן עמו היא התקשרה.

 

אחריותה של נתבעת 3, גרין – הבעלים

 

גרין היא בעלת הבניין והיא השכירה לטטרו חלק מהקומה השלישית (חוזה נספח א לתצהיר נ/2). התובעת טוענת שגרין, כבעלים, אחראית לנזקי תיקשובית וזאת בשל שלושה טעמים. ראשית, בהתאם לסעיפים 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין, על גרין הראיה כי לא התרשלה והיא לא הרימה נטל זה. שנית, בשל התנהלותו של אב הבית, שלא עשה די למניעת הנזק, אף שהוא קיבל הודעה על האירוע באופן מיידי. ושלישית, מאחר וחדירת המים התאפשרה לאור בעיות האיטום בבניין. שלוש טענות אלו אינן מקובלות עלי.

 

אין לקבל את הטענה בדבר היפוך נטל הראיה. סעיף 38 לפקודה חל על "תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר", ובהתאם לסעיף 1 לפקודה "תופש" הנכס הוא "אדם התופש מקרקעין כדין... ובאין אדם כאמור – בעל המקרקעין". בענייננו יש תופש לנכס, השוכרת טטרו, ומשום כך סעיף 38 אינו חל על הבעלים. תנאיי סעיף 41 לפקודה גם הם אינם מתקיימים, ולכל הפחות התנאי השני, לפיו לנתבע היתה שליטה מלאה על הנכס שהזיק לא נתקיים, שעה שהנכס הושכר לאחר.

 

הטענה השנייה היא שאב הבית לא מילא תפקידו נאמנה, ומצופה היה כי לאחר שקיבל הודעה על האירוע הוא יבוא אישית לבניין ויפעל למזעור הנזק. בתגובה לטענה זו טוענת גרין, כי אב הבית אינו אחראי לרכוש הפרטי, ותפקידיו הם לדאוג לתקינות השטח הציבורי בלבד.

 

במחלוקת זו אני מקבלת את עמדת גרין. החוזה בין הבעלים לשוכרים לא הוצג, והתובעת לא הוכיחה מה היקף סמכויותיו וחובותיו של אב הבית. אב הבית כותב בתצהירו כי במסגרת תפקידיו הוא היה אחראי על השוכרים בבניין, על העברת כספי השכירות לבעלת הבניין ולתקינות השטחים בציבוריים בבניין, לרבות חניות, מעליות וחדרי מדרגות (סעיף 3 לתצהיר נ/4). מכאן לא עולה חובה לדאוג לתקינות השטחים הפרטיים של כל אחד מהשוכרים. אין גם להסיק חובה שכזו מעצם קבלת הדיווח על האירוע.

 

 

 

אינני מקבלת גם את הטענה הנוספת לפיה אב הבית התרשל בטיפול באירוע. כזכור לפי עדותו של אב הבית, איברהים התקשר אליו כדי לברר היכן מצוי ברז המים הראשי של הבניין והוא הנחה אותו טלפונית כיצד ניתן לסגור את הברז. אב הבית לא הסתפק בכך, אלא יצר קשר מיידי עם שמיר מתקרונית, עדכן אותו על שאירע וביקש ממנו לטפל באירוע מיידית. היה זה יום שישי בשבוע ואב הבית לא היה בבניין בנתניה אלא בביתו בחולון (עמ' 57 שורה 16). בעת קבלת ההודעה איש לא דיווח לאב הבית על היקף הנזק או ההצפה (עמ' 57 שורות 20 - 22). במכלול הנסיבות האמורות, אינני סבורה כי היה על אב הבית לנקוט אמצעים נוספים מאלו בהם נקט על יסוד המידע שנמסר לו. כאמור לעיל, הקבלנים שגרמו לנזק חייבים היו לדאוג לסילוק המים כדי למנוע נזק, חובה זו אינה חלה על אב הבית שתפקידו לדאוג לתקינות המרחב הציבורי.

 

הטענה השלישית היא שהיו בבניין לקויי בנייה. טענה זו נסמכת כל כולה על עדותו של גבי טטרו, פרט לה לא הובאה כל ראייה נוספת. לא די בעדות זו כדי להוכיח כי בעיות איטום בבניין גרמו או תרמו לנזק.

 

ראשית, טענות מר טטרו מתייחסות לאיטום לקוי של הגג, לא לאיטום לקוי בין הקומות בבניין. מעבר לכך טענותיו הן טענות כלליות, לא ברור לאלו חלקים בבניין הן מתייחסות, מה מהות הליקויים ומה הקשר של ליקויים אלו לאירוע הנדון. שנית, לא הובהר אם אמור בכלל להיות איטום שימנע לחלוטין כל אפשרות לחלחול מים בין הקומות. ממילא לא הוכח - בהנחה היפותטית שהאיטום לא היה תקין – כל קשר סיבתי בין האיטום הלקוי לנזק. שלישית, טענה לאיטום לקוי יש לתמוך בחוות דעת מומחה, כל חוות דעת מעין זו לא הובאה. בנסיבות אלו הטענה לאיטום לקוי של הבניין לא הוכחה, ודאי שלא הוכח השפעתה על אירוע ההצפה או על הנזק שנגרם.    

 

התוצאה היא שהתובעת לא הוכיחה את אחריותה של גרין לאירוע ההצפה או לנזק. לאור זאת, דין התביעה נגד נתבעת 3 להידחות."

 

"העדר כיסוי ביטוחי, בהעדר הצגת אישור כיבוי אש. טענה זו אין לה על מה שתסמוך מטעמים רבים. די אם אציין כי האירוע הנדון הוא אירוע של נזק עקב הצפה, ולגביו אישור כיבוי אש אינו מעלה או מוריד. לא למותר להדגיש כי מדובר בתביעת שיבוב, ובהתאם לפסיקה חזקה היא שחברת ביטוח אינה משלמת כמתנדבת, ומשום כך אין לאפשר למזיק לפשפש בנבכי ההסדר בין חברת הביטוח למבוטח, ויש לבחון רק את סבירות השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה לשלם את תגמולי הביטוח (ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ; ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ).

 

טענה האחרונה היא כי היה בידי תיקשובית למנוע את מרבית הנזק ויש להפחית מהפיצוי בגין אשם תורם. טענה זו נסמכת על הטענה לפיה עובדי תיקשובית נחשפו לנזק לכל המאוחר בשבת, ולפיכך, לפחות במועד זה היה עליהם לפעול להקטנת הנזק. טענה דומה נדונה לעיל, עת נדונו טענות הנתבעים לעניין חוסר היתכנות גרסת התובעת (סעיף 12 לעיל). עתה אקצר.

 

כאמור לעיל, הטענה לפיה עובדי תיקשובית נחשפו לאירוע הנזק כבר בשבת לא הוכחה, ולפי האמור בחוות דעת השמאי, הנזק התגלה רק ביום ראשון בבוקר עם בוא העובדים (ת/1). יש להוסיף כי גם אם אקבל את הטענה שהנזק התגלה כבר בשבת, לא ברור כלל כי ניתן היה להקטין את הנזק. הנטל להוכיח אשם תורם רובץ על הטוען לו, והנתבעים לא הוכחו טענותיהם."