מחקר לאומי בנושא בטיחות ילדים ברכב

המחקר בתמצית

בשנה שחלפה, קיים ארגון "בטרם" פעילויות הסברה שונות ומגוונות בנושא השימוש באמצעי בטיחות הילדים ברכב, כולל שידור קמפיין פרסומי לשימוש נכון באמצעי הריסון לילדים ברכב (בנובמבר 2003). פעילויות אלה היוו חלק מתוכנית ההתערבות הרב-שנתית שמטרתה הנה בהעלאת הידע, שיעורי השימוש והשימוש הנכון באמצעי הבטיחות לילדים ברכב ובסופו של דבר, בהורדת שיעורי היפגעות הילדים כנוסעים ברכב.

המערך המחקרי אשר ליווה את הפעילויות בשנה האחרונה כלל: ניתוח שיעורי היפגעות הילדים בתאונות הדרכים; סקר תצפיות ארצי בנושא השימוש באמצעי הריסון לילדים ברכב (בנובמבר-דצמבר 2003); סקרי ידע, עמדות והתנהגות בנושא בטיחות הילדים ברכב (בנובמבר 2003 ובינואר 2004).

מניתוח שיעורי היפגעות הילדים כנוסעים ברכב  עולה כי בשנת 2002 לעומת 2001 לא חל שינוי משמעותי בשיעור של כלל הילדים שנפגעו, בעוד שבשיעור הילדים שנפגעו באורח חמור (קשה או קטלני) הסתמנה ירידה. שיעור ההיפגעות כנוסעים ברכב גבוה במקצת בקבוצת הילדים בני 5-9 לעומת קבוצות הגיל האחרות (0-4, 10-14).

מניתוח ממצאי סקר תצפיות ההתנהגות עולה כי:

בשנת 2003 לעומת 2002 נמצא שינוי חיובי ומובהק באופן השימוש באמצעי הריסון לילדים בני 0-15 ברכב, כאשר השינויים העיקריים היו בעליה בשיעור החגירה הנכונה (ל-58% בשנת 2003 לעומת 43% בשנת 2002) ובירידה באחוז הילדים שמוסעים ללא אמצעי הריסון (11% בשנת 2003 לעומת 21% בשנת 2002). השיפור נצפה בקבוצות הגילאים 1-4, 5-9, 10-15. השיפור נמצא הן בדרכים העירוניות והן בדרכים הלא עירוניות, ובמגזרי אוכלוסייה שונים. בשיפור זה ניתן לראות ביטוי לאפקטיביות של תוכנית ההתערבות אשר הביאה להגברת המודעות לנושא השימוש באמצעי הריסון לילדים ברכב, בישראל.

הוכחה נוספת ליעילות מאמצי החקיקה, ההסברה והאכיפה של התקופה האחרונה (מכלול הפעילויות של "בטרם", הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, משטרת ישראל ועוד) היא בירידה של שיעור הילדים שלא חגורים כלל ברכב, בכל קבוצות הגיל.

יחד עם זאת, לא נמצא שינוי חיובי באופן חגירת התינוקות עד גיל שנה:מחד, אחוז התינוקות שלא חגורים כלל ירד אך מאידך, עלה אחוז התינוקות שמוסעים ברכב כאשר הם חגורים באופן לא נכון, בעוד שאחוז החגורים נכונה כמעט ולא השתנה. עובדה זו מצביעה על ירידה במאמץ ההסברה וההדרכה בנושא זה, בתקופה האחרונה, ועל הצורך בתוכנית התערבות ממוקדת לטיפול בבעיה.

הטעויות הנפוצות בשימוש באמצעי הריסון לתינוקות הן: הצבת מושב הבטיחות עם התינוק במושב הקדמי של הרכב מול כרית האוויר (שכיחות של טעות מסוכנת זו עלתה בשנה האחרונה גם עקב העלייה במספר כלי רכב עם כרית האוויר מול המושב הקדמי) והושבת התינוק (שגילו צעיר מ-9 חודשים ומשקלו נמוך מ-9 קילו) במושב הבטיחות עם כיוון הנסיעה.

קבוצת סיכון שנייה שבה, אומנם, חל שיפור אך עדיין נצפה שיעור גבוה של שימוש לא נכון באמצעי הריסון היא בני 5-9. חלק ניכר מהילדים בגילאים אלה חגורים בחגורת בטיחות רגילה, בעוד שעל פי מידות המשקל והגובה, בוסטר הוא אמצעי הריסון הבטוח ביותר עבורם.

למרות שחלקם היחסי של כלל הילדים המוסעים במושב הקדמי לא השתנה בשנת 2003 לעומת 2002, שיעור זה עלה (באופן מובהק) במספר קבוצות גיל והן: תינוקות עד גיל שנה ובני 1-4. ידוע כי הסעת הילדים במושב הקדמי מסוכנת יותר עבורם ועל כך חשוב לשים דגש הסברתי בפעילות העתידית. בנוסף, הושבת התינוקות עד גיל שנה במושב הקדמי מול כרית אוויר עלולה להיות קטלנית בעת התרחשות התאונה. בשנת 2003, יותר ממחצית מהתינוקות שישבו ברכב מלפנים היו במכוניות עם כריות האוויר, דבר שמחזק עוד יותר את הצורך בפעילויות ההסברה בנושא.

בסקר 2003 (בדומה לסקר 2002 ולנמצא בחו״ל כגוןEbel ואחרים,2003) נמצא כי נסיעת הילדים עם ההורים, כאשר גם הנהג חגור כנדרש, משפיעה חיובית על שימוש באמצעי הריסון על ידי הילדים. לעומת זאת, נסיעה ברכב מזדמן, ללא אמצעי הריסון המתאימים לילד, בדרך כלל מביאה לחוסר חגירה או לחגירה לא נכונה של הילד, ומסכנת את חיי הילד.

בשני הסקרים, משנת 2003 ומשנת 2002, קיימות שתי נקודות מובילות בתוך הסברי הילדים בני 5-9 לאי שימוש במושבי הבטיחות: (א) כאשר הילד מחשיב את עצמו לגדול ולכן לא צריך לשבת על הבוסטר; (ב) כאשר הילד לא יודע מה זה בוסטר. משני ההסברים, ניכר הצורך בהסברה מסיבית יותר של נושא השימוש במושבים המגביהים, הן בקרב ההורים לילדים בקבוצת גיל זו והן בקרב הילדים עצמם בבתי הספר ובגני הילדים.

לדעת ההורים לילדים בני 5-9, ההסברים המובילים לאי שימוש במושב בטיחות/בוסטר, מחד, והנימוקים העיקריים שהיו מעודדים אותם לרכוש בוסטר ולהשתמש בו, מאידך, הם: חשיבות השימוש בבוסטר, חובת השימוש ומוכנות הילד לשבת על בוסטר. מכאן, הדרכים העיקריות להגברת השימוש במושבי בטיחות/בוסטרים הן באמצעות חקיקה (קביעת חובת השימוש בחוק), הסברה (להורים: לגבי יעילות האמצעים לצמצום חומרת הפגיעה בעת התאונה) וחינוך (לילדים: לגבי חשיבות השימוש באמצעי הבטיחות המתאימים).

מניתוח ממצאי הסקרים של הידע והעמדות של ההורים עולה כי:

רמת הידע של ההורים בנושא הבטיחות ברכב משתנה כאשר מתייחסים לילדים בגילאים השונים. הידע בנושא הושבה במושב האחורי הנו במגמת עליה ככל שגיל הילדים שאליהם מתייחסים גבוה יותר, אולם הידע בנושא ריסון נכון של הילדים ברכב הנו במגמת ירידה ככל שגיל הילדים שאליהם מתייחסים גבוה יותר. בפרט, שיעור הילדים המוסעים כשהם מרוסנים ברכב באמצעי המתאים הנו במגמת ירידה ככל שגיל הילדים גבוה יותר. זאת, למרות שרוב המרואיינים מעידים כי חוגרים את הילדים בכל הנסיעות. זוהי אינדיקציה נוספת לחוסר המודעות לאמצעי הבטיחות הנדרשים בשכבות הגיל השונות. לפיכך, בפניה להורים לילדים בגילאים השונים ראוי לשים דגש על נושאים שונים, בהתאם לגילם של הילדים.

בדומה לממצאי התצפיות, גם על-פי רמת הידע של ההורים, יש להדגיש את חשיבות ההסעה במושב האחורי בעיקר במסר המופנה להורים לילדים עד גיל שנה, ולהתמקד בחשיבות הריסון באמצעי הבטיחות המתאים במסר המופנה להורים לילדים מעל גיל שנה, ובמיוחד מגיל 4 ומעלה.

הידע בתחום הבטיחות ברכב חלש יחסית בקרב אוכלוסיות מרקע כלכלי-חברתי נמוך. ראוי להקדיש משאבים לפנייה אל אוכלוסיות שאין ברשותן אמצעים, ואף לא מוטיבציה, להשיג את המידע בנושא בטיחות ממקורות מידע שאליהם ניתן להגיע באופן עצמאי. בקרב אוכלוסיות אלו, כמו גם בקרב כלל האוכלוסייה, קיימת אינדיקציה לביקוש לייעוץ ולהדרכה בנושא, דבר שעשוי לתרום לאפקטיביות של תוכניות ההתערבות המתוכננות עבורן. בהקשר זה, יש לציין את החשיבות הרבה של יישום תוכניות ההדרכה בבתי היולדות ובתחנות לבריאות המשפחה.

הפעילות ההסברתית שננקטה בשנה האחרונה הביאה לשינוי בידע בנושא הבטיחות ברכב, בעיקר בנושא בטיחות ילדים בני 4 ומעלה והשימוש בבוסטר. למרות השיפור, שיעור הידע איננו מספק עדיין כדי להבטיח הסעה בטוחה לילדים, ובעיקר, בקרב ילדים מגיל 6 ומעלה. ראוי, לפיכך להמשיך בתוכנית ההסברה תוך דגש על השימוש בבוסטר. כמו כן, ניכרת מגמה קלה של נסיגה ברמת הידע בנושא בטיחות ברכב של פעוטות בני 1-3. על כן, בצד מאמצי ההסברה בנושא השימוש בבוסטר ובטיחות ילדים מעל גיל 4 ברכב, חשוב לא להזניח את הטיפול בשימור ושיפור הידע בנושא בטיחות ילדים צעירים יותר. (ניתן להבחין כי השינויים ברמת הידע תואמים את השינויים שנמצאו בהתנהגות בשטח).

קיימת בציבור תמיכה רחבה בחוק המחייב ריסון ילדים ברכב. מידת התמיכה בחוק המחייב שימוש בבוסטר עד גיל 9 רחבה פחות, אך היא הולכת וגדלה לאורך תקופת תוכנית ההתערבות. התמיכה גבוהה יחסית בקרב הנחשפים לקמפיין בנושא הבוסטר, וניתן לשער שככל שתגבר המודעות לנושא הבוסטר התמיכה בחוק תמשיך ותגבר אף היא. הרחבת מידת התמיכה בחוק המחייב שימוש בבוסטר עד גיל 9 הנה אינדיקציה נוספת לאפקטיביות תוכנית ההתערבות.

קיים ביקוש רב לשירותי ייעוץ בתחום הבטיחות ברכב, בפרט בנושא בדיקת מושבי בטיחות ע"י איש מקצוע, בדיקת ריסון נכון של יילוד בעת שחרור מבי"ח, והדרכת הורים בבית יולדות בנושא הבטיחות. ראוי לשלב יעוץ כזה במסגרת תמהיל השירותים המוצעים לציבור. במיוחד חשוב להגיע אל ההורים בבתי היולדות, כדי לסייע להם לפתח מודעות להרגלי הבטיחות החל משלב הולדת ילדיהם. 

להלן ממצאי המחקר שעשויים לתרום למיקוד פעילויות תוכנית ההתערבות:

 קבוצת סיכון - תינוקות

למרות השיפור הכללי שנמצא בשימוש באמצעי הריסון בקרב הילדים בני 0-15, לא נמצא שינוי חיובי באופן חגירת התינוקות עד גיל שנה. הטעויות הנפוצות בשימוש באמצעי הריסון לתינוקות הן: הצבת מושב הבטיחות עם התינוק במושב הקדמי של הרכב מול כרית האוויר (שכיחות של טעות מסוכנת זו עלתה בשנה האחרונה גם עקב העלייה במספר כלי הרכב עם כרית האוויר מול המושב הקדמי) והושבת התינוק (שגילו צעיר מ-9 חודשים ומשקלו נמוך מ-9 קילו) במושב הבטיחות עם כיוון הנסיעה.

ממצאים אלה מצביעים על ירידה במאמץ ההסברה וההדרכה בנושא זה, בתקופה האחרונה, ועל הצורך בהגברת מאמצי התערבות ממוקדים לטיפול בבעיה.

קבוצת סיכון - בני 4-9

ע"פ הן רמת הידע בנושא הבטיחות ברכב והן שיעורי השימוש באמצעי הריסון בפועל, קבוצת הסיכון השנייה היא בני 4-9. בקבוצת גילאים זו, אומנם, חל שיפור באופן החגירה אך עדיין נצפה שיעור גבוה של שימוש לא נכון באמצעי הריסון. חלק ניכר מהילדים בגילאים אלה חגורים בחגורת בטיחות רגילה, בעוד שעל פי מידות המשקל והגובה, בוסטר הוא האמצעי הבטוח ביותר עבורם.

בדומה לנמצא בחו״ל (כגוןRamsey ואחרים, 2000Rivara ואחרים, 2001), גם בארץ החסמים העיקריים לשימוש במושבי הבטיחות/ בוסטרים בגילאים אלה הם: חוסר מודעות לאי התאמה של חגורת בטיחות רגילה למבנה הגוף של הילד הצעיר והעדר חוקים המחייבים שימוש באמצעי הבטיחות המתאימים לגילאי ביניים אלה. בנוסף, אפשר לציין את העדר האכיפה בנושא.

טעויות בשימוש באמצעי הריסון שנצפו בשטח

הטעויות בשימוש באמצעי הריסון לילדים ברכב מתרכזות בנושאים הבאים:

שימוש לא נכון באמצעי הריסון לילדים, בעיקר בקבוצות גיל עד שנה ובגילאי 5-9;

חוסר שימוש באמצעי הריסון (נסיעה במצב של אי חגירה בכלל) - שכיח יותר בקבוצות גיל 5-9, 10-15;

הסעת ילדים במושב הקדמי של הרכב - מוכרת, בעיקר, בקבוצות הגיל של תינוקות ו-בני 10-15, אך לאחרונה תופעה זו מתגברת גם בקבוצת הפעוטות, בני 1-4;

הצבת מושבי הבטיחות עם תינוקות במושב הקדמי מול כרית האוויר.

טעויות אלה מסכנות את חיי הילדים בעת הנסיעה ברכב. לצמצום תופעת הטעויות הללו נדרשת הגברת הפעילויות של תוכנית ההתערבות.

צורך בהגברת הידע והמודעות

בקרב הורים לילדים עד גיל 3 שנים יש לפעול לשימור הידע והשימוש באמצעי הריסון המתאימים ברכב היות ששיעור הידע ושיעור נקיטת התנהגות בטיחותית גבוהים. לעומת זאת, בקרב שכבת הגיל 4-5 יש להתמקד באיתור החסמים לשימוש בריסון נכון ולפעול להגברת השימוש בו, במקביל להעמקת המודעות, היות ששיעור הידע בנושא בטיחות גבוה יחסית אך שיעור השימוש באמצעי בטיחות נמוך. בשכבת הגיל 6-9 הן שיעור הידע והן שיעור נקיטת התנהגות בטיחותית נמוכים, ועל כן יש לפעול להגברת המודעות שבעקבותיה יעלה שיעור המרסנים נכון את הילד ברכב.

סה״כ, הן מסקר התצפיות והן מסקרי הידע והעמדות בנושא בטיחות הילדים ברכב נובע כי פעילויות ההתערבות שננקטו בישראל בשנים האחרונות הניבו תוצאות חיוביות. יחד עם זאת, רמת השימוש ובייחוד, של השימוש הנכון באמצעי הבטיחות לילדים ברכב עדיין רחוקה

מלהיות מספקת. חשוב להמשיך בתוכנית ההתערבות של ״בטרם״ ובמאמצים המשותפים של הגופים השונים להגברת המודעות לנושא ובסופו של דבר, לצמצום רמת היפגעות הילדים כנוסעים ברכב.