א 001399/05
ביטון שמעון נגד רשת מלונות פרדייז בע"מ והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: השלום באילת
פסק הדין ניתן ביום: 12/10/2009
על ידי כב' השופט: י. עדן
עניינו של פסק הדין: האם המעביד אחראי לפגיעה גופנית שנגרמה לעובד בתחרות משיכת חבל במסגרת אירוע שאורגנה על ידו?
רקע: העובד פנה למוסד לביטוח לאומי, הוכר כנפגע תאונת עבודה, ונקבעו לו 5 אחוז נכות צמיתה (לאחר ערר). בהחלטת ועדת הערר נקבע, כי "נכותו אינה מונעת מבעדו לשוב לעבודתו כשף מטבח". העובד הציג בפני בית המשפט "תקנון מקובל לתחרויות משיכת חבל" שנראה על פניו כתדפיס מאתר אינטרנט וטען לרשלנותו של המעביד כמארגן האירוע והביא עד לגבי האופן שבו יש לארגן תחרות משיכת חבל. המעביד וחברת הביטוח מטעמו טענו להיעדר אחריות לאירוע.
בית המשפט דחה את התביעה נגד המעביד ומבטחו וקבע, כי אין להטיל על האחריות על המעביד הואיל ומדובר בסיכון סביר כתוצאה מפעילות כאמור אשר הנפגע השתתף בה מרצונו, ולא שיכנע את בית המשפט בדבר רשלנות של מעביד או מי מטעמו בארגון התחרות.
לגבי אחריות המעביד, נאמר, כי
"אחריות מעביד כלפי עובדיו אינה אחריות מוחלטת. אחריות זו אינה כוללת אחריות לאותם סיכונים אשר הינם בגדר סיכונים סבירים, גם אם הם צפויים."
ציטוט מפס"ד ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל:
"חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (להלן - פרשת מלון רמדה שלום [1]), וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל, ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ וערעור שכנגד [2], בעמ' 351). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' [3],בעמ' 126)."
ציטוט לגבי אחריות של משתתף בפעילות ספורטיבית: "מי שנוטל חלק בפעילות ספורטיבית נוטל על עצמו מכללא את הסיכון כי יכול ויפגע במסגרתה. סיכונים אלו אותם נוטל המשתתף על עצמו, הינם אותם סיכונים אשר נופלים לקטגורית הסיכונים הסבירים." מתוך ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל:
"פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל-כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו לבין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר". אכן, אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק, להיפצע בנפילה, בהתנגשות בשחקן אחר, במכת כדור וכולי. אולם אין הרי משחק כדורגל כ"משחק" מסוכן בנשק. משחק ספורט "רגיל" - שאת סיכוניו אנו מגדירים כסבירים - הוא כזה שסיכוניו נלווים למטרה העיקרית של המשחק, שהיא כשלעצמה אין בה סיכון: הבקעת שער ליריב בכדורגל, ניצחון במירוץ סוסים, הטלת כידון למרחק הרב ביותר, זכייה במקום ראשון בריצה וכולי. יתרה מזאת, ישנם גם משחקים בנשק שהחברה אינה מוקיעה, שכן מטרתם העיקרית תחרותית, כזו הקשורה בשיפור המיומנות של המתחרה, לדוגמה - תחרות קליעה למטרה בחץ וקשת או באקדח במטווח. היעד העיקרי הינו פגיעה במטרות דוממות, ללא חשש לפגיעה בנפש."
ציטוט ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש:,
"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" ..."אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60 [12], בעמ' 286). בפסקי-דין אלה נקטו השופטים לשון "קבלת הסיכון", אך דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע".
ציטוט מע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול:
"כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין".
ציטוט מ ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש:
"מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" (השופט זוסמן בע"א 485/60 [16], בעמ' 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה"
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.
