רע"א 3909/08
רע"א 5132/08
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד שרה קורן ונגד אחיאל דנוך
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 3/11/2009
ע"י כבוד השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטים א' רובינשטיין וי' דנציגר
רקע: נוסעת ברכב נפגעה על ידי נהג שהסיע אותה ואת בעלה לבקשתם בשובם לביתם מחתונתו של הנכד. פרטיו של הנהג לא היו ידועים לנפגעת אולם אין המדובר בתאונת "פגע וברח" ומדובר במקרה שבו הנפגעת לא שקדה לברר את פרטיו של הנהג הפוגע. התביעה נדחתה בבית משפט הלום אולם בית המשפט המחוזי, הגיע למסקנה שונה, לפיה "כאשר זהותו של הנהג-הפוגע אינה ידועה, קמה חבותה של קרנית ו"קביעת אי הידיעה של הנהג הפוגע נתונה לשיקול דעת בית המשפט".
בית המשפט העליון דחה את הערעור של קרנית וקבע בין היתר, כי
במקרה הנדון מדובר בבני זוג מבוגרים שנקלעו לאירוע טראומתי, בשעת לילה מאוחרת לאחר חתונת הנכד. בנסיבות המקרה לא מדובר ברשלנות – בוודאי לא רשלנות רבתי – מצד הנפגעת ובעלה, ולכן אין לשלול את זכאותה כלפי קרנית. כמו כן, ניסיונותיה של הנפגעת לאחר האירוע לברר את זהותו של הנהג, לרבות ייזום חקירת משטרה, מצביעים על תום-ליבה ועל היעדר אשם מצדה.
בית המשפט התייחס למבחן השקידה הסבירה לאיתור הנהג הפוגע
"ניתן לחשוב על מספר מקרים טיפוסיים שבהם הנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג-הפוגע ושל מבטחו. מקרה אחד הוא מקרה של תאונת "פגע וברח". זהו המקרה הברור ביותר שבו קמה תחולה לסעיף 12(א)(1), ובלבד שהנפגע ביצע את הפעולות המתבקשות בתקופה שלאחר התאונה כדי לברר את זהותו של הנהג-הפוגע. דין דומה יחול במקרים שבהם גילו של הנפגע, או פגיעתו הפיזית בתאונה, לא אפשרו לו להתחקות אחר זהותו של הנהג-הפוגע. מצב דברים שלישי הוא מצב שבו הנפגע יכול היה מבחינה פיזית ליטול את פרטיו של הפוגע, אך לא עשה כן מסיבה סובייקטיבית שניתן לראותה כסבירה בנסיבות המיוחדות של אירוע תאונת-הדרכים. כך למשל, מצב שבו הנפגע היה שרוי עקב התאונה בהלם, חרדה או דאגה רבה לשלומו-שלו או של אחרים. כך גם מצב שבו תגובתו המאיימת, התוקפנית או הסרבנית של הנהג-הפוגע מנעה מהנפגע "ללחוץ" לקבלת הפרטים. במקרים מסוג זה, אם משתכנע בית המשפט בתום-ליבו של הנפגע, ובניסיונותיו הכנים לגלות את זהותו של הנהג-הפוגע או של חברת הביטוח בשלב מאוחר יותר, יכיר בדרך-כלל בית המשפט בחבותה של קרנית. קבוצת מקרים נוספת כוללת נפגעים שבחרובאופן מודע שלא לבקש את הפרטים מטעמים כגון אי-נעימות או סברה שהנזק שנגרם אינו רציני ולכן לא מצדיק את "הטרחה". במצבים אלה אין להחיל את סעיף 12(א)(1), וניתן לומר בהם כי אין לו לנפגע אלא להלין על עצמו על שבחר שלא לפעול על-פי הנֹהַג המקובל ולדרוש את פרטיו של הנהג-הפוגע. זו תהא המסקנה גם בעניינם של הנפגעים שהתנהגותם מעידה על חוסר אכפתיות, אזלת יד, או יותר מכך, על קנוניה, ניסיון הסתרה או תרמית."
מדבריו של השופט א' רובינשטיין:
"מסכים אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה. המסר שבה הוא סוג של איזון - איזון בין החובה הרגילה של נפגע, הנובעת גם מן השכל הישר ומנסיון החיים, לאותה "שקידה סבירה" העולה מדברי השופט ד' לוין בע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ,"
"דומה כי אין מקום לשחרר נפגעי תאונות באופן גורף מאותה "שקידה סבירה"; אך בהתחשב בנסיבות האפשריות, ושחלקן גם שכיחות, של אפקט התאונה ואשר סביבה, יש מקום למתן משקל לפן האנושי, על פי המצב העובדתי. שילוב "אובסובייקטיבי" זה יוליד תוצאה תלוית נסיבות, המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט..."
"החובה לשקידה סבירה מעוגנת - כאמור - בשכל הישר ובניסיון, ומרבית בני אדם ערים לכך. ועם זאת, אותו שכל ישר ואותו ניסיון חיים מצביעים על כך, שיתכנו גם יתכנו מקרים בהם לא תיבדק זהות הנהג על-ידי הנפגע במועדה."
פסק הדין המלא באתר בית המשפט העליון.
לסקירה של עו"ד שמואל מורד
