שיטות להגברת שיעור השימוש במושבים מגביהים

פיתוח שיטות להגברת שיעור השימוש במושבים מגביהים (בוסטר) ברכב כאמצעי להפחתת חומרת הפגיעה של ילדים בתאונות דרכים

Developing Methods for Increased Use Rates of Booster Seat as a Means of Reducing Children's Traffic Injuries

מאת תמר בן בסט

מוגש כדו"ח מדעי סופי לקרן מחקרים שליד איגוד חברות הביטוח בישראל

אוניברסיטת בן גוריון בנגב טבת, תש"ע דצמבר 2009 באר שבע

העבודה נעשתה בהדרכת פרופ' דוד שנער במחלקה להנדסת תעשייה וניהול בפקולטה למדעי ההנדסה.

המחקר בתמצית

יעילותן של חגורות הבטיחות בהגנה על הנהג ועל הנוסעים המבוגרים ברכב מפני פציעות ומוות בעת תאונה, הוכחה מעל לכל ספק במחקרים שונים. בדומה למבוגרים, אחת הדרכים היעילות ביותר למניעת פגיעה ומוות של ילדים בתאונות דרכים היא שימוש באמצעי ריסון המיועדים לילדים בהתאם לגילם, משקלם וגובהם. ריסון הילד במושב בטיחות מונע את היזרקותו בתוך הרכב ומגן בעת תאונה על איברים חיוניים ופגיעים בגופו, כדוגמת הראש, עמוד השדרה ואיברים פנימיים. המלצות הבטיחות ולשון החוק בישראל וברוב ארצות העולם, מורות כי יש להושיב ילדים בטווח הגילים ארבע עד תשע שנים במושב האחורי של הרכב, על שימוש במגביה (בוסטר), חגורים בחגורת אגן - כתף של הרכב. עם זאת, רמת השימוש במושבים מגביהים נמוכה יחסית לשימוש במושבי בטיחות לתינוקות ופעוטות עד גיל ארבע שנים.

גורמים שונים עשויים להשפיע על שימוש או אי-שימוש באמצעי ריסון ברכב (למבוגרים ולילדים), בהם נכללים מאפיינים דמוגרפיים של הנהג והנוסע, האזור שבו מתרחשת הנסיעה, השעה ביום, תפיסת סיכון, סגנון חיים של המשפחה, סגנון הורות, וכן התערבויות שונות כמו חקיקה, הסברה וחינוך.

המחקר הנוכחי מתרכז בחגירה נכונה של ילדים בטווח הגילים ארבע עד שש שנים. במסגרת המחקר, נבחנה השפעתן של שתי שיטות התערבות שונות – אכיפה וחינוך– וכן השילוב של שתיהן, על שיעור השימוש במושבים מגביהים וחגירה כהלכה של ילדים בני ארבע עד שש שנים.

בניתוח נתוני המחקר נבדק האם ההתערבויות שבוצעו בגני הילדים השפיעו על שיעור החגירה של ילדים, על שיעור השימוש במושבים מגביהים (בוסטרים) וכן על השילוב של חגירה וישיבה על בוסטר.

לגבי שיעור השימוש בחגורות בטיחות (עם וללא ששימוש במושב מגביה), התוצאות הראו על עלייה משמעותית בשיעור השימוש בחגורות לאחר ביצוע ההתערבויות, בקרב ילדי הגנים שהשתתפו במדגם. הפער בשימוש היה משמעותי הן בהשוואה בין שיעור הבסיסי לפני תחילת ההתערבויות לבין הבדיקה מיד לאחר ביצוע ההתערבות, והן בהשוואה בין שיעור הבסיסי לבין הבדיקה בטווח הארוך (כחודשיים לאחר סיום ההתערבויות). אולם בהשוואה לשיעור החגירה בקרב קבוצת ביקורת, לא נמצא יתרון משמעותי לשתי שיטות ההתערבות.

בניגוד לציפיות שלעורכי המחקר, העלייה הגדולה ביותר בשיעור החגירה הייתה דווקא בקבוצת הביקורת, בה עלה שיעור החגירה של ילדים ב - 19.2% במהלך תקופת המחקר. בתנאי האכיפה העלייה בשיעור  חגירת הילדים הייתה 7.9%, בתנאי החינוך 10.5% ובתנאי השילוב נרשמה עלייה לא מובהקת  של4.3% בלבד. עם זאת, מבדיקת שיעור הילדים אשר היו חגורים בחגורות בטיחות בלבד (ללא מושב מגביה), עולה כי בהתאם לציפיות, שיעור הילדים החגורים ללא מושב מגביה – כלומר חגירה שלא כהלכה - ירד באופן משמעותי (אך לא מובהק) בתנאי האכיפה ( 10.8%) ובאופן מתון בתנאי השילוב (6%). בקבוצת הביקורת לעומת זאת נמצאה עלייה של 11% (לא מובהק) בשיעור הילדים החגורים ללא מושב מגביה. בתנאי החינוך לא נראה שינוי משמעותי בשיעור הילדים החגורים ללא מושב מגביה.

לגבי השימוש במושב מגביה, נמצאו הבדלים משמעותיים ומובהקים בין מחזור התצפיות בתחילת המחקר לבין מחזור התצפיות האחרון (כחודשיים וחצי מאוחר יותר) בקבוצת האכיפה (עלייה של 11.9%) ואף יותר בקבוצת החינוך (עלייה של 14.9%). לעומת זאת, בקבוצת הביקורת ובקבוצת השילוב של  אכיפה וחינוך, העלייה בשיעור השימוש במושבים מגביהים הייתה מינורית (3% ו2.5% ) - בהתאמה ולא מובהקת.

הבדל מעניין שנמצא בין שני סוגי ההתערבות הוא שלאכיפה הייתה השפעה יידית על ריסון הילדים ברכב, בעוד שבהתערבות החינוך, ההשפעה ניכרה יותר בבדיקה שבוצעה כחודשיים לאחר סיום ההתערבות.

השפעה נוספת של ההתערבויות שבוצעו במסגרת המחקר נבדקה עבור משתנה בינומי של "שימוש כהלכה" באמצעי ריסון. שימוש כהלכה  הוגדר כמצב בו התקיימו שלוש הפרמטרים לנסיעה בטוחה ברכב: חגירה בחגורת אגן-כתף, שימוש במושב מגביה וישיבה במושב האחורי ברכב. התוצאות הראו עלייה מובהקת של שימוש כהלכה באמצעי הריסון מתחילת המחקר ועד סופו, הן בתנאי האכיפה והן בתנאי החינוך, בהם נרשמה עלייה של 12.9% ו-14.6% בהתאמה. עם זאת, בניגוד לציפיות, גם בקבוצת הביקורת חלה עלייה מובהקת (של 20.7%) בשיעור הריסון כהלכה לאורך תקופת המחקר, ובקבוצת השילוב לא נראה הבדל מובהק בשיעור השימוש כהלכה במהלך המחקר.

בהשוואה בין קבוצות הניסוי לבין קבוצת הביקורת עבור חגירת ילדים ברכב, ועבור שימוש במושב מגביה ברכב, נמצאה מגמה לא מובהקת התואמת את השערות המחקר לגבי השימוש במושבים מגביהים ומגמה לא מובהקת הסותרת את השערות המחקר לגבי חגירת ילדים. בהשוואה לקבוצת הביקורת עבור שימוש בחגורות בטיחות, נמצא כי לאורך ציר הזמן, שיעור החגירה בקבוצת הניסוי ירד ביחס לשיעור החגירה בקבוצת הביקורת. לעומת זאת, לגבי השימוש במושבים מגביהים, נמצא כי ככל שעבר הזמן, כך שיעור השימוש במושבים מגביהים בקבוצת הניסוי עלה ביחס לקבוצת הביקורת. בתנאי השילוב של אכיפה וחינוך נראה כי היחס בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת בשימוש בבוסטרים נשמר שווה בקירוב ואחיד לאורך זמן.

בדיקה נוספת שנערכה התייחסה לחגירה הנכונה כמשתנה סידורי בעל שלוש רמות: רמה אפס– בה הילד אינו יושב על מושב מגביה ואינו חגור או יושב על מושב מגביה אך אינו חגור (שני מצבים שאין ביניהם הבדל מבחינה בטיחותית); רמת ביניים – שבה הילד חגור בחגורת בטיחות אך אינו יושב על מושב מגביה;  ורמה- 2  שבה הילד יושב על מושב מגביה וחגור בחגורת בטיחות. במודל נמצא שינוי חיובי משמעותי ומובהק בפעילות הנהג לריסון נכון של הילדים ברכב לאחר ההתערבויות, לעומת תצפית הבסיס (Baseline) לפני ההתערבות. השפעתם של תנאי הניסוי לעומת זאת, לא עמדה בציפיות המחקר. נמצא כי רק לתנאי האכיפה הייתה השפעה חיובית מובהקת על ריסון הילדים ברכב, בהשוואה לקבוצת הביקורת. משתנים דמוגרפיים שנמצאו כבעלי השפעה חיובית מובהקת על דירוג ריסון הילדים ברכב, הם גיל הנהג ומין הילד. בניגוד  למצופה, נמצא כי נטיית הנהג לחגור את הילד כראוי היית הנמוכה יותר בקרב נהגים שהשתייכו לקבוצות הגיל הבינוני והמבוגר, לעומת קבוצת הצעירים. כמו כן, נמצא כי למין הילד ישנה השפעה חיובית על דירוג הריסון, כך שאם הילד הוא ממין נקבה, ישנו סיכוי גדול יותר לדירוג גבוה בריסון ברכב.

בהתאם להשערת המחקר, ההשפעה המשמעותית ביותר של המניפולציה הניסויית שנערכה במחקר הייתה בשינוי החיובי והמשמעותי בשיעור השימוש במושבים מגביהים בקרב הקבוצה שעברה תכנית חינוכית בלבד ובקרב הקבוצה שעברה מניפולציה של אכיפה בלבד. השפעת האכיפה הייתה השפעה מידית ובאה לידי ביטוי בעלייה משמעותית בשיעור השימוש במושבים מגביהים  מיד לאחר ההתערבות ועלייה נוספת מתונה יותר בטווח הארוך. לעומתה, ההשפעה של החינוך הייתה משמעותית יותר בטווח הארוך. הדבר נובע  ככל הנראה מכך שבאכיפה, ההורים נטו לפעול באופן מידי לשיפור ריסון הילדים ברכב, על מנת להימנע מקנס בתקופת ההתערבות. לעומת זאת, להורים שהיו חלק מקבוצת החינוך, לקח יותר זמן לשפר את ריסון ילדיהם, כנראה מכיוון שלא עמד בפניהם איום מידי של ענישה על ריסון לא כהלכה. עם זאת, העלייה בשימוש בבוסטרים בקרב קבוצת החינוך הייתה גדולה יותר.

גם שיעור חגירת הילדים ברכב עלה בעקבות המניפולציה הניסויית, בשתיים מקבוצות הניסוי–אכיפה וחינוך– אך גם בקבוצת הביקורת. עם זאת, תוצאות המחקר הראו כי התערבות האכיפה גרמה להורים להגביר השימוש בחגורות הבטיחות יחד עם מושבים מגביהים ולהימנע מלהסיע את ילדיהם כאשר הם חגורים ללא מושב מגביה. הוכחה לכך ניתן למצוא בתוצאות שהתקבלו מבדיקת ציון מדורג של שימוש כהלכה באמצעי ריסון, לפיה השינוי החיובי בקבוצת האכיפה היה משמעותי ביותר.

קבוצת הניסוי שנמצאה כיוצאת דופן לכל אורך תוצאות המחקר היא קבוצת השילוב של אכיפה וחינוך. בניגוד להשערות המחקר, בגנים אלו לא נצפה שינוי משמעותי בריסון הילדים ברכב לאחר ההתערבות. נתון זה מפתיע ביותר וקשה להסבר, שכן הציפייה הייתה כי בקבוצת השילוב, האפקט של המניפולציה הניסויית יהיה המשמעותי ביותר.

התוצאות שהתקבלו במחקר מעידות על כך שדרך שני סוגים שונים של התערבות – אכיפה וחינוך – ניתן להשפיע באופן משמעותי על ריסון כהלכה של ילדים בני ארבע עד שש שנים, אשר אמורים לשבת על מושב מגביה ולחגור חגורת אגן-כתף. נוכחות משטרתית מינימלית באזורים של גני ילדים, המלווה בהתראה קודמת, יכולה לגרום לעלייה ניכרת בהקפדה של הורים על חגירת ילדיהם. התערבות החינוך, אשר נמצאה כיעילה אף היא בהעלאת שיעור הילדים המרוסנים כהלכה ברכב דורשת משאבים הכרוכים בהדרכה של הגננות בנושא של שימוש במושבים מגביהים וחגירת ילדים ברכב, אך השקעה זו בהדרכת הגננות הינה חד פעמית ויכולה לשרת את הגננת לשנים רבות.