התאבדות – הוכחתה כ"מעשה מכוון"

1. ביום 24.1.10 ניתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, בשאלה מתי ניתן לראות בהתאבדות "מעשה מכוון" במובן החריג ל"תאונת דרכים" השולל את חובת הפיצוי ממבטח הרכב המעורב, ומתי הוא מעשה של מעורער בנפשו שלא ניתן לייחס לו "כוונה", ומכאן שקיימת החובה לפצותו?

שאלה נוספת היא כיצד מתחלק נטל הראיה בין התובע לבין מבטח הרכב בדרך למסקנה הסופית? 

2. על פי העובדות, נפגע התובע אנושות, כאשר נעמד על פסי רכבת דוהרת לקראתו כשהוא מרים את שתי ידיו מעלה. התובע מוכר מזה שנים כחולה נפש הסובל מהתקפים פסיכוטיים קשים, אושפז וטופל רבות בבי"ח ובמרפאות לבריאות הנפש. 

3. טענו באי כח הנתבעים, תוך הסתמכות על התקדים בהלכת לזר (ע.א. 2199/99 בעליון, עזבון עודד לזר) כי החזקה הממעטת בהגדרת תאונת דרכים חלה גם על מי שהביא על עצמו את המעשה המכוון – דהיינו ניסה להתאבד. על כן הארוע איננו "תאונת דרכים". לעומתם טען בא כח התובע כי לנפגע לא ניתן לייחס "מעשה מכוון" כי במצבו הנפשי הוא אינו יכול לגבש כלל "כוונה". 

4. עיקר פסק הדין נוגע לאופן החלוקה של נטל ההוכחה בין הצדדים, וכך נקבע: (א) על התובע להוכיח כי מדובר בתאונת דרכים. (ב) על הנתבעים להוכיח כי המעשה נעשה במתכוון. (ג) על התובע להוכיח העדר שפיות. 

אלא בכך לא הסתפק ביהמ"ש וקבע כי בעוד הוכחת המעשה המכוון טעון משקל משמעותי של ראיות, די במשקל קל של הוכחה של העדר שפיות. 

לדעת ביהמ"ש במקרה שלפנינו די בעובדה כי התובע התנהג בצורה מוזרה, ולאחר מעשה היה קושי לתקשר עמו, כדי להעיד כי הוא סובל ממחלת נפש שפגעה בכושר השיפוט שלו. 

5. ביהמ"ש מנסה "ללכת לקראת" הנתבעים, וקובע כי גם אם יניח כי הנפגע כאן היה מודע למעשהו, וביקש להתאבד, היא שווה במשקלה להנחה כי הוא עשה את מה שעשה מתוך שגעון, הרי שבמקרה כזה, בו ההנחות שוות ומעניינות, ידה של הנתבעת  תהיה על התחתונה, שכן עליה היה מוטל מלכתחילה נטל הוכחת הכוונה, וזה לא הורם על ידה. הנחות מעויינות פועלות לרעת הצד הטוען לחריג השולל אחריות, ועל כן טענתו של צד זה נדחית. 

6. ביהמ"ש פסק אפוא כי הארוע מהווה "תאונת דרכים".