תחילת מניין ההתיישנות בביטוח אחריות

ע"א 16818-08-09 ציבלין אייל 1997 בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח'

בית משפט: המחוזי מרכז

פסק הדין ניתן ביום: 15/3/2010

ע"י כב' השופטים: אילן ש' שילה, אב"ד,  מיכל נד"ב ופרופ'עופר גרוסקופף

עניינו של פסק הדין: בביטוח אחריות חוקית תביעתו של המבוטח כלפי המבטח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעתו של הצד השלישי כלפי המבוטח. האם ניתן ללמוד מכך, כי תביעתו של המבוטח כלפי המבטח מתיישנת לאחר מועד ההתיישנות של הצד השלישי כלפיו?

רקע: מדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום שקבע, כי תביעתו של המבוטח כלפי חברת הביטוח התיישנה הואיל והוגשה לחברה לאחר שחלף מועד ההתיישנות של תביעתו של הצד השלישי כלפי המבוטח.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבוטח וקבע פה אחד, כי

"משהוגשה תביעת הנזק עומדת למבוטחת האפשרות להגיש תביעת שיפוי כלפי המבטחת בתוך שלוש שנים, וזאת גם אם תביעת השיפוי מוגשת לאחר התיישנות תביעת הנזק."

מתוך פסק הדין:

"אחריותה של המבוטחת כלפי הניזוק, וחובתה של המבטחת לפצותה, קיימים ממועד התרחשות הנזק. ואולם, כל עוד לא שילם המבוטח את הפיצוי, או, למצער, נתבע לבצע את התשלום בתביעה משפטית, לא עומדת לו זכות משפטית להגיש תביעת שיפוי, בכוח או בפועל, נגד המבטחת. לא זו אף זו, הפסיקה שללה אף את האפשרות של המבוטחת לבקש סעד הצהרתי בדבר חבותה הפוטנציאלית של המבטחת, בטענה כי סעד כזה "עשוי להביא להתדיינות בעניין תיאורטי גרידא" (רע"א 1810/90 הדר חברה לבטוח בע"מ נ' קנדי חברה להשקעות ולבנין בע"מ, פ"ד מד(2) 737 (1990)). לביקורת על הלכה זו ראו ברק מדינה, "תביעה לסעד הצהרתי -  האמנם הליך סרק?" משפטים כד (1995) 605). כנגזר מכך, "כל עוד לא הגיש הצד השלישי את תביעתו נגד המבוטח, אין המבוטח יכול לתבוע שיפוי מהמבטח, שכן תביעתו תיראה כתיאורטית ומוקדמת מדי (שובו ועיינו בהלכת הדר הנ"ל). הגשתה של תביעת הצד השלישי מהווה, אפוא, נתון עובדתי חיוני, אשר ללא ידיעתו אין המבוטח יכול להגיש תביעת שיפוי, ולא כל שכן להצליח בה." (דברי השופט יצחק ענבר בעניין דורון, בע' 268). במצב דברים זה, אין כל הצדקה לשלול מהמבוטחת את תקופת הזמן הקצרה בת שלוש שנים שקצב המחוקק להגשת תביעה לתגמולי ביטוח בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח. ניתן להמחיש זאת באמצעות אותם מקרים שבהם תביעת הניזוק הוגשה סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות של תביעת הנזק. טלו, למשל, מקרה שבו הניזוק מתעכב בהגשת תביעתו כנגד המזיקה-המבוטחת, ומגישה רק חודש או שבוע או יום לפני חלוף שבע השנים ממועד התרחשות הנזק. היעלה על הדעת כי תביעת השיפוי של המבוטחת נגד המבטחת חייבת להיות מוגשת בתוך חודש או שבוע או יום, כדי שלא תידחה מחמת התיישנות? מהי ההצדקה להלכה שכזו, השוללת מהמבוטחת, הלכה למעשה, את הכיסוי שרכשה לעצמה בדמי הביטוח? ודוק, אין ענייננו בבעיה שניתן לדחות אותה בכך "שכל הלכה תעורר קשיים בקצה, ומה על חמישים האמה של ר' ירמיה?" (דברי השופט חשין בדנ"א משמר, סעיף 9 לפסק הדין). טענת המבוטחת שהיא נופלת בצד הלא נכון של כלל שרירותי איננה טענת קש. טענתה היא טענה מהותית, לפיה מניין תקופת ההתיישנות בעניינה מביא בחשבון גם זמנים בהם כלל לא היה באפשרותה לממש את זכויותיה המשפטיות, ומשום כך אין הדבר יכול לשמש בסיס המצדיק פגיעה בזכויותיה."

ציטוט ואזכור פסיקה וספרות משפטית ביטוחית:

ע"א 6945/98 ודנ"א 5916/02"משמר" – חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל,

בש"א (י-ם) 1945/05דורון נ' מגדל

ע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ

ע"א 493/63 קופת חולים נ' קבוצת כנרת,

 ע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ

רע"א 1810/90 הדר חברה לבטוח בע"מ נ' קנדי חברה להשקעות ולבנין בע"מ

ד"ר שחר ולר, ספרו חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981:

"... יש לפרש את סעיף 70 כחל עד למועד הגשתה של תביעת הניזוק. הסעיף נועד למנוע מצב שבו ייצא המבוטח קירח מכאן ומכאן; הוא לא נועד להאריך את תקופת ההתיישנות כמעט ללא גבול. מכאן שהוא חל על התקופה שבין מועד היווצרותה של העילה נגד המבוטח לבין מועד הגשתה של התביעה נגדו, והוא אינו חל על התקופה שלאחר מכן. המבוטח זקוק להגנה מפני האפשרות שעילתו כלפי המבטחת תתיישן כל עוד לא תבע אותו הניזוק, אולם משהוגשה התובענה כלפיו – אין לאפשר לו להמתין יותר משלוש שנים עד להגשת תובענה נגד המבטחת.   לסיכום: כאשר תביעת הניזוק מוגשת במשך תקופת ההתיישנות החלה על עילתו נגד המבוטח, תתיישן עילת המבוטח נגד המבטחת שלוש שנים מיום שהגיש הניזוק את התביעה נגדו."

ד"ר דודי שוורץ וד"ר ריבי שלינגר ספרם דיני ביטוח – חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות:

"על פי ההסדר הנוהג בחוק חוזה הביטוח, אשר אף אומץ בקודקס, בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת האדם השלישי ... נראה כי הסדר ראוי יותר מבחינה זו היה לקבוע כי משעה שהוגשה תביעת צד ג' ניזוק נגד המבוטח תתיישן תביעת המבוטח כלפי המבטח כחלוף 3 שנים ממועד הגשה של תביעת האדם השלישי נגד המבוטח... הסדר כזה לא רק שהיה מיישב את הוראות ההתיישנות השונות בינן לבין עצמן, אלא גם קובע את ידיעת המבוטח כנקודה ארכימדית אשר ממנה מחושבת תקופת ההתיישנות וגם מתיישבת עם הרציונאל של הקצאת עתודות ביטוח על ידי המבטח, כחלק מההגנה על אינטרס הוודאות של המבטח, מפני תביעות עתידיות. אינטרס זה, אשר נשמר בביטוחי רכוש וחיים, מקבל משקל רב יותר דווקא בביטוחי אחריות, אשר היקף הנזקים הכרוך בהם מטבעו לוט בערפל".

 ירון אליאס, ספרו דיני ביטוח (מהדורה שניה, תשס"ט):

"... נניח לדוגמה שהצד השלישי זכה בפסק-דין נגד המבוטח בתום שנה אחת מיום קרות הנזק. ניתן לטעון כי לפי הוראת סעיף 70, כפשוטה, עומדים למבוטח שש שנים תמימות להגשת תביעה לקבלת תגמולי ביטוח, שכן לכאורה המבוטח זכאי להגיש את תביעתו נגד המבטח במהלך תקופה של שבע שנים שתחילתה ביום היוולד עילת התביעה של הצד השלישי. יש להניח, עם זאת, כי פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההוראה. נבחן דוגמה הפוכה: נניח כי הצד השלישי הגיש את תביעתו נגד המבוטח ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, והמבוטח מצידו לא הספיק לתבוע את המבטח במהלך אותם ימים. לכאורה, ניתן לטעון כי תביעתו של המבוטח נגד המבטח התיישנה, שכן חלפה תקופת שבע השנים מיום היוולד עילת התביעה של הצד השלישי. ברור, עם זאת, שלא לכך התכוון המחוקק. אין פלא אפוא כי פסיקת בית המשפט נצטרכה להוסיף נדבכים נוספים על הוראת סעיף 70 לחוק, כדי להגשים את תכלית הסעיף" (שם, בע' 1218).

פסק הדין באתר הרשות השופטת.

עודכן ביום 23/3/2010 שעה: 09.00