.
ע"א 10157/09, רע"א 10162/09, ע"א 296/10 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד משה דוד פטקין ואחרים
בית משפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 29/6/2010
על ידי כב' השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטים ע' ארבל ונ' הנדל
עניינו של פסק הדין: האם המקרה שבהלכו נפגע הולך רגל ממטען שנפל ממשאית חונה ממנה נפרקו חלקי עגורן באמצעות מנוף נייד נופל בהגדרת תאונת דרכים, לפי חוק הפלת"ד?
רקע: מדובר בתלמיד ישיבה בן 18, שנתקל בסרט מתוח שחסם את המעבר בלכתו ברחוב ושוטר שניצב במקום הניח לו לעבור. כשחלף על פני משאית (אשר כוונה לעמוד במקום שעמדה בו ע"י שוטר), נפל חלק מן המטען שנפרק ממנה על שתי רגליו אשר נקטעו בשל התאונה. לפני נפילת המטען, הסיר נהג המשאית את עמודי התמיכה שניצבו בצידיה ושחרר את כבלי העגינה שקיבעו את המטען למקומו. בית המשפט בערכאה הראשונה מצא כי האירוע בו ניזוק הנפגע בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.
בית המשפט העליון, קבל את הערעור וקבע, כי האירוע שבנדון אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ו"תרופתו של הנפגע במיצוי תביעת הנזיקין שבידיו כנגד האחראים לנזק."
מתוך פסק הדין:
"מאז התקבל החוק חלפו למעלה משלושה עשורים; ההגדרה התמציתית והתמימה של תאונת הדרכים, כפי שנכללה בנוסח המקורי של החוק, הומרה בינתיים בהגדרה מפורטת, מורכבת, ארוכה (ולעתים אף עילגת) – אך השאלה מהי "תאונת דרכים" שבה ומתעוררת – כאז כן עתה."
לעניין טעינה ופריקה :
" בענייננו, הסרת עמודי התמיכה ושחרור כבלי העגינה שקיבעו את המטען למקומו – היוו, ללא ספק, חלק אינטגרלי מפעולת הפריקה בין אם סדר הדברים היה כך או צריך היה להיות אחרת. פריקה שאינה מיומנת ופריקה רשלנית אינן יוצאות בשל כך בלבד מגדר פריקה. הפריקה החלה, איפוא, בעת שנשמט חלק מן המטען ואירעה התאונה. פעולה כזו מוחרגת, כאמור, מהגדרת המשנה של "השימוש ברכב"."
"לשון החוק אינה מבחינה בין נפגעים שונים על בסיס זהותם (אלא במקרים בהם נקבע כך במפורש), ואין ליצור את ההבחנה הזאת בדרך של פרשנות, תוך קביעה כי אירוע מסוים ישפיע בצורה שונה על נפגעים שונים, בהתבסס על זהותם. כאשר נגרמה תאונה במהלך טעינה או פריקה של רכב עומד, נכנס הארוע בגדר החריג של טעינה או פריקה כאמור, גם כאשר הנפגע הוא עובר אורח ולא המשתמש ברכב עצמו."
לעניין החזקות המרבות:
"הטוענים בערעור זה בזכות תחולתו של חוק הפיצויים על התאונה, מצביעים על החזקה המרבה של "חניה במקום שאסור לחנות בו" – כעל הוראה המביאה את המקרה שבפנינו אל גדרו של החוק. ...
ספק אם ניתן לראות במשאית כרכב שחנה במקום "שאסור לחנות בו", זאת משכוונה המשאית למקום עומדה על-ידי שוטר לצורך ביצוע פריקה מורשית. העובדה ששוטר התיר, בה בעת, גם את כניסתו של הולך הרגל אינה הופכת את עמידת המשאית במקום לחניה במקום שאסור לחנות בו. ומכל מקום, המאורע נשוא הערעור לא נגרם "עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", שהרי "פגיעה" – פגיעת רכב – הכוונה; "פגיעתו" של הולך רגל ברכב חונה לאו פגיעה היא ברכב חונה. ממילא אין ממש בטענה בדבר תחולת החזקה המרבה האמורה."
לעניין שימוש מתחרה:
"נפסק כבר כי מי שסבל נזק גוף כתוצאה משימוש עצמאי ברכב מנועי, כמשמעותו בהגדרת המשנה שבסעיף 1 לחוק, או כתוצאה מהתרחשות המוחזקת כתאונת דרכים – זכאי לפיצויים מכוח החוק. העובדה שבאותה עת עצמה נתרחשו גם טעינה או פריקה אינה משנה ככלל מן הזכאות הזו ואינה גורעת ממנה (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה יעקב, פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: פרשת אוסם))...
...באותו עניין ניתנו טעמים אחדים לבחירה במודל זה: הטעם האחד נוגע לתפיסה לפיה פעולת הטעינה והפריקה גם היא בעלת אופי תחבורתי (גם כשהרכב עומד), ועל-כן פעולות אחרות המהוות שימוש מוכר, תקמנה תחולה לחוק, אף אם בוצעו בזיקה לטעינה ולפריקה."
לעניין התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו:
"אין, איפוא, מנוס מלהגיע למסקנה כי אין בנפילה של מטען – במהלך טעינה או פריקה – שאינם מוכרים כשימוש על-פי חוק הפיצויים – כדי לשמש עוגן נפרד להכרה בתחולת החוק. "
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.
עודכן ביום 1/7/2010 שעה 09.40
