סוגיית הפיצוי בשל אובדן הנאות החיים

ע"א  4022/08 וערעור שכנגד ע"א  6082/08

מרים אגבבה ואח' נגד . ד.י.ש  חברה בע"מ ואח'

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 21/10/2010

על ידי כב' השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של עזבונו של הקטין שטבע בבריכה בפנימיה לילדים בעלי צרכים מיוחדים על הסכומים שנפסקו בשל האירוע לגביו נמצאו אחראים המתנ"ס הפנימיה והמציל שלא הבחין בנער שטבע מבעוד מועד. הערעור הוא על גובה הנזק שנפסק, בעיקר בשני ראשי נזק: האחד, בסיס השכר המיוחס לנער בחישוב הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" והשני נוגע בפיצויי כאב וסבל. והאם יש לקבל את הערעור של הפנימייה, המציל והמתנ"ס לגבי על עצם הטלת האחריות?

רקע: המתנ"ס והמציל (המערערים בע"א 6082/08) טענו, כי אילו השגיחה הפנימייה על החניכים כנדרש, היה ניתן למנוע את הנזק שנגרם. הפנימייה (המערערת שכנגד בע"א 4022/08), טענה, כי אילו היה המציל מבחין בנער במועד מוקדם יותר ניתן היה להצילו. כמו כן ערערו על שלילת אחריותה של המועצה והמבטחת שלה.

בית המשפט העליון דחה את הערעורים

מתוך פסק הדין:

"חובתם של מדריכי הפנימייה דומה לזו של מורים בבית הספר, ואף גוברת מקום בו מדובר ביציאה אל מחוץ לכותלי הפנימייה, במיוחד כאשר מדובר בילדים בעלי צרכים מיוחדים ובמיוחד כך מקום בו הם שוהים במקום שיש עמו סיכונים ידועים. אף חובתו של המציל כלפי ניר אינה מוטלת בספק. במקרה שלפנינו, הן המדריכים הן המציל לא השגיחו במצוקתו של ניר במהלך דקות ארוכות כשראשו היה נתון בתוך המים."

"ככלל, הנחת המוצא היא כי בסיס השכר המיוחס לקטין לצורך חישוב אבדן השתכרותו ב"שנים האבודות", יהיה כגובה השכר הממוצע במשק (עניין אבו-חנא, בעמ' 64-61; ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פס' 15 ([פורסם בנבו], 11.4.2006)). אכן זוהי הנחת המוצא, אך מובן כי בנסיבות המתאימות, מקום בו התשתית הראייתית מצדיקה זאת, ניתן לחרוג מהנחה זו – בין מעלה ובין מטה. אלא שסטייה זו תעשה, רק מקום בו לַראיות ולאינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יש "משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה)" (ענייןאבו-חנא, עמ' 63). "

"התפיסה המקובלת בפסיקה עד היום היא שניזוק – חסר הכרה ונעדר מודעות – אין מתקיימת לגביו האפשרות לחוש "כאב וסבל". בידי המערערים לא עלה במקרה זה להצביע על אינדיקציה כלשהי לכך שניזוק חסר הכרה עשוי לסבול ולכאוב. בהיעדר ביסוס ראייתי לאפשרות זו, לאמור: משלא הונחה תשתית לקיומו של ספק באשר להנחה המקובלת בנוגע לתחושותיו של הניזוק חסר-ההכרה – לא נוכל להידרש לכלי הראייתי המוצע – כלל הנזק הראייתי – לצורך העברת נטל השכנוע בשאלה זו. ודוק: אין אנו מתיימרים לקבוע כי הנפגע חסר ההכרה אינו חש או סובל. כל שאמרנו הוא שלא הונח בסיס להצבעה על קיומה של עמימות עובדתית בשאלה זו, עמימות שתחליף את התפיסה העובדתית המקובלת. "

"בתוך קבוצת הנזקים הבלתי-ממוניים (non-pecuniary losses) ניתן לציין שלושה ראשי נזק עיקריים: האחד, הוא ראש הנזק של "קיצור תוחלת החיים" (reduction of life expectancy)או "אבדן תוחלת חיים" (loss of life expectancy)(ראו: ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, בעמ' 567 (2004) (להלן: אטינגר הראשון)). ראש הנזק השני, הוא ראש הנזק של "כאב וסבל". המדובר בפיצוי בגין תחושות של חוסר-נוחות פיזית או מיחושים, הנגרמים לניזוק כתוצאה מפציעתו, וכן בגין כל פגיעה נפשית, כגון צער, עצב או עגמת-נפש, אשר נגרמה לו עקב הפגיעה (שם). ראש הנזק השלישי, המוכר פחות במשפט הישראלי, הוא "אבדן הנאות החיים" (loss of enjoyment of life). המדובר בפיצוי בגין פגיעה באיכות החיים של הניזוק או בשל ערך החיים עצמם (quality of life or the value of life itself), בגין אבדן תחושות העונג, הסיפוק, החדווה ונחת הרוח הקיימות ברגיל לאדם במהלך חייו. ראש הנזק הזה עשוי לכלול פיצוי בגין מגוון רחב של פעילויות הנמנעות מן הנפגע, ואשר ברגיל מסבות לאדם אושר, כגון: פיצוי בגין היעדר היכולת לעסוק בתחביב מסוים, פגיעה ביכולת לעסוק בפעילות פנאי, אבדן האפשרות לעסוק בפעילות חברתית, הימנעות מבילוי בחיק המשפחה בפארק או מטיול על שפת הים"

" שאלת ההכרה בראש הנזק של אבדן הנאות החיים אצל הניזוק מחוסר ההכרה, קרי ההכרה בהיבט האובייקטיבי של ראש נזק זה אינה פשוטה, אך אין בקושי שהיא מעוררת כדי להצדיק את שלילת הפיצוי. הצורך לבחון שאלות אלה מחדש אף עולה בקנה אחד עם ההתפתחות הכללית בפסיקה פיצויים בגין נזקי גוף לא ממוניים במשפט הישראלי. נראה, מכל מקום, כי ההכרעה לטובת הפיצוי אינה משנה במקרה שלפנינו את התוצאה. כאמור, במקרה זה לא מצאנו מקום להתערב בשיעור הכולל של הפיצויים שנקבע. סכום הפיצויים שנפסקו לניר בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לו עומד על 800,000 ש"ח. פיצוי זה אינו חורג במידה העולה על המותר מן הסכומים הנפסקים ברגיל בגין פגיעה בלתי-ממונית קשה שכפי שאירעה במקרה זה, ואף עומד ברף הגבוה של הפיצויים. סכום הפיצוי הבלתי-ממוני שנקבע כולל בתוכו מספר רכיבים, הנוגעים להיבטים שונים של הנזק הבלתי ממוני שנגרם לניר – הן בהיבט הסובייקטיבי הן בהיבט האובייקטיבי. מבלי להידרש לחלוקה הפנימית בין רכיבים אלה, די בכך שנאמר כי הפיצויים שנפסקו במקרה זה אכן מבטאים בגבולות הסביר את הפגיעה הבלתי-ממונית הקשה נגרמה לניר במקרה שלפנינו, הן במהלך הטביעה הן לאחריה. ובנסיבות אלה, לא הייתי רואה להתערב בשיעור הפיצויים שנקבע. "

פסק הדין באתר הרשות השופטת.