עא (חי') 23420-01-10 יצחק פלדמן נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ
בית המשפט: המחוזי חיפה
פסק הדין ניתן ביום: 11/11/2010
ע"י כבוד השופטת: חני הורוביץ
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של המבוטח על פסק דינו של בימ"ש השלום שדחה את תביעתו לקבל תגמולי ביטוח בשל הנזק שנגרם לרכב בתאונת דרכים?
רקע: מדובר בגלגול נוסף של פרשה, בגינה ניתן פסק דין ראשון ע"י השופט אליקים ב-28.10.07 , עליו הוגש ערעור שנשמע בפני כב' השופט עמית, בשבתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה. פסה"ד בערעור, שניתן ב- 31.3.09, הורה על החזרת הדיון לבימ"ש הראשון שנתן פס"ד נוסף והתביעה נדחתה פעם נוספת ועל כך הוגש הערעור.
בפסק הדין הראשן נקבע, כי המבוטח איננו אמין וגם לא הוכח שהוא בעל הרכב, כפי שעולה לכאורה ממסמכי הרישוי. כמו כן נקבע בפסק הדין הראשון, כי המבוטח "לא היה ברכב בעת התאונה ומסיבות השמורות עימו הוא בוחר גם בנושא זה לבנות סיפור שלא ארע בפועל". מאחר שלא הוכח כי המבוטח נהג ברכב בזמן התאונה, נקבע, כי לא אירע מקרה ביטוח.
בית המשפט דחה את ערעורו של המבוטח וקבע, בין היתר, כי זהותו של הנוהג בעת התאונה היא פרט מהותי לעניין החבות.
מתוך פסק הדין:
"סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981, שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", קובע:
"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו"(ההדגשה שלי).
בהלכת נסרה נפסק כי התיבה "כוונת מרמה" כוללת שלושה יסודות:
א) מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות;
ב) מודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו;
ג) כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העבודות הבלתי נכונות או הכוזבות.
ראו: רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, (ניתן ב- 19.5.98). "
"...המבקשים למגר את התופעה, הרווחת יחסית, של מרמת ביטוח. בשים לב לטענה, כי מאפייני ההתקשרות מבטח-מבוטח ופערי המידע בין הצדדים גורמים לכך שאחוז לא מבוטל מהציבור אינו עומד בפני הפיתוי, הקרוי בספרות "סיכון מוסרי". כמו גם, העובדה שריבוי המקרים משליך על גובה שירותי הביטוח הנגבים מיתר הצרכנים (הישרים) ושגם המשאבים המוגברים שמשקיעות חברות הביטוח
בחקירות ובחשיפת מימדי ההונאה, מגולגלים בסופו של דבר על ציבור המבוטחים. לכך מתווספים, מיעוט העמדות לדין פלילי והסנקציה האזרחית הדלה שבסעיף 25 בדמות שלילה מוחלטת של התגמולים, שיש הרואים בה ואולי בצדק, אלמנט שאיננו מרתיע כלל."
"בענייננו הוכח כי המערער לא נהג ברכב. חברת הביטוח אומנם העלתה השערות לעניין מי שנהג ברכב, אך לא הובאו שום ראיות פוזיטיביות שיאפשרו קביעה מי נהג ברכב במועד התאונה והשערות אלו אינן מחייבות אותה.
אין ספק כי זהותו של הנהג במועד התאונה היא פרט מהותי לבחינת החבות."
