ת"א 40162-08-10 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' באיחוד דיון עם ת"א 6012/04
בית המשפט: המחוזי בירושלים
פסק הדין בעניין הכיסוי הביטוחי ניתן ביום: 29/11/2010
עניינו של פסק הדין: האם חברת הביטוח אמורה לפצות מבוטח שהוא בעל מפעל לביצוע והתקנת עבודות אלומיניום בקומות הקרקע והמרתף של הבניין שבו פעלו אולמי ורסאי בשל התמוטטות המבנה שארעה בעקבות התמוטטות הרצפה של אולמי ורסאי בחודש מאי 2001?
רקע: חברת הביטוח טענה, כי האירוע אינו מכוסה לפי הפוליסה הואיל ומדובר ב"כשל הנדסי" שהביא לקריסת המבנה. להוכחת טענתה, הביאה חברת הביטוח חו"ד של ד"ר בורוכובסקי, המשמשת מרצה בכירה בחוג ללשון העברית וללשונות שמיות באוניברסיטת תל-אביב, ועוסקת במחקר ובהוראת התחביר, הסמנטיקה והפרגמטיקה של העברית בת זמננו.חו"ד של ד"ר בורוכובסקי, קבעה, כי המבוטח אינו צודק בטענתו לפיה הכיסוי להתמוטטות קרקע, כולל בין היתר כיסוי להתמוטטות המבנה.
בית המשפט דחה את התביעה נגד חברת הביטוח וקבע, כי המבוטח לא הוכיח, כי הנזק נגרם בשל אחד הסיכונים המבוטחים לפי הפוליסה.
מתוך פסק הדין:
"ראש וראשון לפרשנות הסעיף שבמחלוקת, הוא הסעיף שעליו יקום וייפול דבר, הנה הלשון. שלא כפי שטוענת התובעת, לשונו של הסעיף שבמחלוקת רחוקה מלהיות דו-משמעית בכל הנוגע לתחולתו על התאונה שהתרחשה. הלשון מתיישבת באופן מובהק עם פרשנותה של הנתבעת, ואילו המובן הלשוני אותו מבקשת התובעת להעניק לסעיף הנו דחוק ביותר."
"לאמתו של דבר, אין צורך בחוות דעת של מומחית ללשון העברית כדי להגיע למסקנה שפרשנותה של הנתבעת היא היחידה המסתברת מלשון הכתוב."
"מתן פירוש דחוק למילים בניגוד למשמעות הסבירה העולה מקריאתן הרגילה, הנו מהלך השמור אך ורק לאותם מקרים בהם הוכחה חיוניותו של הפירוש הדחוק"
"סיכום הדברים הוא אפוא, ששני מקורות הפרשנות לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים – הלשון והנסיבות החיצוניות להתקשרות – מובילים לפרשנותה של הנתבעת לסעיף שבמחלוקת. במצב דברים כזה, פרשנות זאת היא המחייבת, ואין תחולה לכלל הפרשנות נגד חברת הביטוח שניסחה את הפוליסה. כלל הפרשנות נגד המנסח אינו אלא כלל פרשנות משני "של סוף הדרך" ושל "מפלט אחרון" (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 240), החל במצבים בהם לא ניתן לאתר תכלית סובייקטיבית או אובייקטיבית ברורה של הפוליסה, היינו "כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך" (ע"א 631/83, לעיל, בעמ' 572). לעומת זאת, "כאשר לשון החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים בברור על אומד דעת הצדדים בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים, הפרשן, לרוב, אינו נזקק לכללי הפרשנות הייחודיים", בהם כלל הפרשנות נגד המנסח והחזקה שהפוליסה נועדה להגשים את ציפיותיו הסבירות של המבוטח (ע"א 3352/07, לעיל, בפסקה 15; ראו עוד: ע"א 9609/01, לעיל, בעמ' 136; רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 160-159)."
