רע"א 104/08 דוד כהן נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 2 בפברואר 2011
ע"י כבוד השופט: י' דנציגר
מייצגים: המבוטח: עו"ד ח' קליר; עו"ד ע' יחיאל המבטח: עו"ד ע' בורבין; עו"ד ר' דורון
ענינו של פסק הדין: האם חובת הגילוי של המבוטח כלפי המבטח לפי סעיפים 6 ו-17 לחוק חוזה הביטוח בביטוחי חיים, תאונה, מחלה ונכות - חלה גם בתקופה שבין מתן התשובות לשאלות המבטח לבין אישור הצעת הביטוח על ידי המבטח?
רקע: מדובר בבקשת ערעור אשר נתקבלה על ידי בית המשפט העליון אשר דן בבקשה. חברת הביטוח דחתה את תביעתו של מבוטח לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה.הסיבה לדחיה לפי חברת הביטוח, היתה הפרת חובת הגילוי של המבוטח, אשר לטענתה לא גילה לה החמרה שחלה במצבו לאחר מתן התשובות לשאלות בהצעת הביטוח של החברה.
בית המשפט קיבל את הערעור וחייב את חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח למבוטח.
מתוך פסק הדין:
"לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אני סבור כי ראוי במקרה דנן ליתן רשות ערעור באשר לשאלה המפורטת להלן, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור, וכך אמליץ לחבריי לעשות. איני סבור כי יש מקום ליתן רשות ערעור באשר ליתר הסוגיות שהועלו על ידי המבקש בבקשתו, לרבות הטענה בעניין מעמדם של המבוטח והמבטח כמציע וניצע בחוזה הביטוח והשאלה האם משך הזמן עד למתן תשובת המשיבה להצעת המבקש להתקשר בחוזה ביטוח במקרה הקונקרטי שלפנינו היה סביר.
השאלה הטעונה הכרעה בעניין שלפנינו הינה האם מוטלת על מבוטח חובה לעדכן את המבטח בדבר שינוי במצבו הרפואי בתקופה שבין חתימתו על הצעה לביטוח ומתן הצהרת בריאות על ידו, לבין מועד כריתת חוזה הביטוח (להלן: תקופת הביניים), מקום בו מדובר בביטוח חיים, תאונה, מחלה או נכות. ככל שהתשובה לכך חיובית, יהא צורך לבחון האם הפר המבקש בענייננו חובה זו. יודגש כבר עתה כי הגדרתי ל"תקופת הביניים" נבדלת מזו שאומצה על ידי הערכאות הקודמות, אשר בחנו את קיומה של חובת הגילוי בתקופה שבין חתימת המבוטח על ההצעה לביטוח ומילוי הצהרת הבריאות, לבין מועד תחילת תקופת הביטוח כפי שנקבע בחוזה הביטוח. בהמשך אעמוד על הטעמים להגדרתי זו."
" מקובלת עליי העמדה לפיה חובת הגילוי של מבוטח בביטוח חיים, תאונה, מחלה או נכות – בתקופה שבין מועד מילוי הצעת הביטוח ומתן הצהרת הבריאות לבין מועד כריתת חוזה הביטוח – מעוגנת בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח.
...
לכן, אין לאפשר ניצול לרעה של פערי המידע בין המבוטח למבטח אודות הסיכון בתקופת הביניים באופן שחוזה הביטוח שייכרת לא ישקף את הסיכון האמיתי, כתוצאה מכוונת מרמה מצד המבוטח. לפיכך, אני סבור כי ככל שהדבר נוגע לחובת הגילוי המוטלת על המבוטח בתקופת הביניים, ראוי להחיל את יסודותיו של סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, בשינויים המתחייבים מעצם אופיה של נקודת הזמן בה מצויים הצדדים לחוזה, כפי שיובהר להלן.
סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח כולל מספר יסודות מצטברים, הנדרשים על מנת שהעדר גילוי יזום מצד מבוטח ייכנס בגדרי הסעיף: הסתרה; כוונת מרמה; היותו של העניין מהותי ומודעותו של המבוטח לכךשהעניין מהותי. נטל הוכחת היסודות האמורים מוטל על המבטח.."
"פתרון פרקטי אפשרי לבעיה האמורה המתעוררת בתקופת הביניים הוא שהמבטח, השולט באורכה של תקופת הביניים עד למועד מתן תשובתו להצעת הביטוח, יעשה כל שביכולתו על מנת לקצר את משכה של תקופה זו. זאת, כמובן בהתחשב בצרכי המבטח לבחון את ההצעה לביטוח ולקבל מידע נוסף לצורך הערכת הסיכון, ככל שזה נדרש. פתרון אפשרי נוסף הוא פנייה של המבטח בכתב אל המבוטח סמוך למועד כריתת החוזה, דהיינו, מועד השלמת הליך החיתום. המבטח יפנה בכתב אל המבוטח וישאל אותו האם חל שינוי באחד הפרמטרים עליהם נשאל המבוטח במעמד החתימה על הצהרת הבריאות, תוך הצגה מחודשת של הצהרת הבריאות, לרבות תשובות המבוטח."
"גם לחלוף הזמן נודעת חשיבות בענייננו. אילו היה המבקש מאושפז בבית החולים ומאובחן כחולה במחלת הקרון למחרת חתימתו על הצעת הביטוח או אף ימים ספורים לאחר מכן, ייתכן שניתן היה לטעון כי סמיכות האירועים יוצרת זיקה כה חזקה בין שינוי הנסיבות לבין מועד הצעת הביטוח, כך שלא ייתכן כי התגבש אצל המבקש שינוי תודעתי כה גדול עד שכלל לא היה מודע לצורך ליידע את המשיבה אודות החמרת הסיכון. במצב קיצוני מעין זה, ייתכן שראוי לבחון את היסוד הסובייקטיבי של כוונת מרמה באופן דומה יותר לאופן שבו נבחן יסוד זה ככל שמדובר בחובת הגילוי היזום המוטלת על המבוטח במועד מילוי הצעת הביטוח והחתימה על הצהרת הבריאות, דהיינו קישור מובהק יותר בין מודעות להיות המידע מהותי לבין הכוונה לרמות. אלא שבענייננו חלפו למעלה מחודש ומחצה מאז שחתם המבקש על הצעת הביטוח וענה על השאלות שהוצגו לו על ידי המשיבה במסגרת הצהרת הבריאות. לנוכח ההבחנה שערכתי בין נקודות הזמן השונות, אני סבור כי המשיבה לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח כוונת מרמה מצד המבקש, רק מעצם כך שהוכיחה את מודעותו של המבקש להיות מידע זה מהותי. "
השופט א' רובינשטיין:
"אכן, קשה להלום מצב, בו מבטחת גובה כספים ומצהירה כי תקופת הפוליסה החלה, ומנגד שומרת לעצמה את האפשרות לומר - במקרי צורך ובראיה לאחור - כי החוזה מעולם לא נכרת (השוו רע"א 11161/07 אזולאי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ(לא פורסם)). גם לא תמיד מבין המבוטח לעתיד שהפוליסה היא על-תנאי בלבד, וכי למעשה אין הוא "מבוטח של ממש" אלא "מבוטח על-תנאי". פרקטיקה זו, לפיה המבטחת היא האחראית לעמימות של תקופת הביניים, אך אינה אחראית לסיכוניה - אינה ראויה בעיני. היא גם מעוררת שאלות מעשיות לא פשוטות, אשר לחלקן נדרש חברי השופט דנציגר (בפסקה 27). אילו היו מבטחות אומרות ללקוחותיהן הפוטנציאליים, כי הפוליסה לא תיכנס לתוקפה עד השלמת תהליך החיתום, וכי הם אינם חייבים לשלם דבר עד לאותו המועד, אוליהיה מקום להקצאה אחרת של סיכוני תקופת הביניים. יתר על כן, אילו כך היו הדברים, יתכן גם שבתנאי שוק תחרותי היו תקופות הביניים מתקצרות משמעותית. ואולם לא זה המצב בנידון דידן. גם בהביאנו בחשבון את לוח הזמנים שתואר מעלה."
השופט ס' ג'ובראן:
"מקרה זה הוא דוגמא לאותה חובה המוטלת על השופט לגשר על הפער שבין המשפט למציאות החברתית (ראו אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית55 (2004)). המשפט מסדיר את היחסים שבין בני החברה. יחסים אלו, כמו במקרה של חוזה הביטוח מוסדרים, בחלק מן הנושאים, על ידי החוק. החוק נשאר כשהיה, אך המובן שניתן לו משתנה עם הזמן בהתאם לצורכי החברה והמקרים אשר המציאות מזמנת לנו. תיק זה העלה בפנינו את הסוגיה של חובת הגילוי באותה תקופת ביניים, על בסיס הנתונים העובדתיים של המקרה דנן. חברי השופט דנציגר ביסס את פתרונו על הפרשנות הראויה לסעיפי חוק, וכך הפתרון המשפטי במקרה זה גישר בין המקרה הפרטני, שאם יורשה לי לומר היחודי, לבין הוראות החוק. כפי שציינתי לטעמי זהו הפתרון הראוי באיזון בין השיקולים השונים. מובן הוא שתקופה זו של "בין השמשות הביטוחי" יכולה לזמן עוד מקרים רבים שיצריכו איזון בין האינטרסים השונים, שהרי המציאות עולה על כל דמיון, אולם דייה לצרה בשעתה (ראו פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דנציגר)."
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.
