ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ ואח' נגד מרים אופנהיימר
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 28/2/2011
על ידי כב' השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור שהוגש ע"י בעלי המרכול וחברת הביטוח שביטחה אותם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר חייב אותם לפצות לקוחה שנפגעה במותניה ע"י עגלה. הערעור הוגש על קביעת האחריות ועל שומת הנזק.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו בעניין קביעת שומת הנזק שנגרם ללקוחה.
מתוך פסק הדין:
" אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין האחריות. בית-המשפט המחוזי בחר לקבל את גירסת המשיבה באשר לאופן התרחשות הפגיעה, משמצא את עדותה מהימנה ונימק בהרחבה את השיקולים שהובילוהו למסקנה זו. בשיקולים אלה לא נפל פגם מן הסוג שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.
גם את השגותיהן של המערערות על הקביעה שמתקיים קשר סיבתי אין לקבל. בית-המשפט המחוזי ביכר, בשאלה זו, את עמדתו של המומחה מטעם המשיבה על-פני עמדתו של המומחה מטעם המערערות והכרעתו זו אף היא מבוססת ומנומקת המיטב."
"עניין שונה הוא טענות המערערות לגבי שומת הנזק, ולעמדתי יש מקום לקבל את מקצתן. ראש וראשונה יש להידרש לפסיקת הפיצויים בראש הנזק של הוצאות נסיעה, ...
בחקירתה הנגדית אישרה המשיבה שקיבלה מנהג מונית "ערימת קבלות", המתייחסת לנסיעות של אחרים שאינן קשורות אליה כלל ועיקר.
.... משלא הוכיחה המשיבה את היקף הנזק, וספק אם הוכיחה נזק בכלל, ובנסיבות שתוארו, אין מקום ללכת לקראתה של המשיבה ולפסוק לה סכום גלובאלי בראש נזק זה. לפיכך, הפיצוי בראש נזק זה, בסך של 40,000 ש"ח, יבוטל.
ראש נזק נוסף שבו נדרשת התערבותנו הוא ראש הנזק של הפסדי השתכרות. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי את בסיס השכר ששימש לחישוב; עוד קבע כי המשיבה הפחיתה, עקב הפגיעה, את שעות עבודתה השבועיות מ-33 ל-28; וכי אילולא הפגיעה הייתה מרחיבה את היקף עבודתה מ-33 שעות בשבוע ל-42 שעות. נתון אחרון זה הוא שמצריך התערבות.
המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר. עם זאת, לעיתים עשוי אחד הצדדים להוכיח כי שכרו של הנפגע היה צפוי להשתנות – למעלה או למטה. במקרה כזה, על בית-המשפט להביא את השינוי הצפוי בחשבון בעת קביעת הפסדי ההשתכרות. כך למשל, לעיתים עולה בידי הנפגע להוכיח כי אלמלא הפגיעה היה מתקדם בעבודתו ושכרו היה עולה. מקרה שכיח כזה הוא כאשר הנפגע היה בתחילת דרכו המקצועית, וכישוריו האישיים – כפי שהוכחו – מלמדים כי יש להניח ששכרו היה עולה עם השנים. לעיתים יביא בית המשפט בחשבון גם שינויים שתכנן הנפגע לערוך בחייו המקצועיים. אולם כבר נקבע כי תכניות שהגה הנפגע בליבו לא יובאו בחשבון, אלא אם כן יוכח כי תוכניות אלה הגיעו לשלבים מעשיים ממש (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א, 67-61, 103-98 (מהדורה חמישית, 2003) וההפניות שם).
תכניותיה של המשיבה להגדיל את היקף עבודתה לא הגיעו לשלבים מעשיים ולא קיבלו כל ביטוי חיצוני. לא מן הנמנע שהמשיבה הרהרה באפשרות זו. ייתכן שביום מן הימים הייתה מוציאה לפועל מחשבות אלה, אך ייתכן גם שלא. בהיעדר ראייה כלשהי על כך שהיה גוון מעשי לאפשרות שהעלתה בדעתה המשיבה להגדיל את היקף עבודתה, אין מקום לחרוג מן ההנחה שדפוסי התעסוקה של הנפגע מלפני התאונה לא היו משתנים באופן דרמטי בעתיד. אין להסיק מן העובדה שהמשיבה הייתה מסוגלת, כפי שהוכח, לימי עבודה ארוכים, כי היא הייתה מוסיפה לשבוע עבודתה ימים נוספים. הגדלת מספר ימי העבודה של המשיבה נותרת איפוא בגדר ספקולציה, שאינה עולה כדי אפשרות ממשית ומסתברת. יתרה מכך, מששמרה המשיבה על היקף עבודה מסויים, מיום שהקימה את מרפאתה ולמשך כשבע שנים, מתחזקת ההנחה כי היקף זה לא היה משתנה בעתיד. המשיבה מצביעה על גורמים שונים שהשפיעו על היקף עבודתה עד לפגיעה, ושלטענתה היו מפסיקים להתקיים לאחר הפגיעה, ובהם – לידת ילדה השלישי סמוך לפתיחת המרפאה, טיפול בסבתו של בעלה והתמחותו של בעלה, שבגינה שהה הוא מחוץ לבית שעות ארוכות. אלא שהמשיבה שמרה על היקף עבודה מסוים משך תקופה ארוכה, ולא עלה בידיה להראות כי הגורמים השונים עליהם הצביעה היו מצבים כה חריגים וחולפים באורח חייה עד שהם אינם מייצגים את אורח החיים שהייתה צפויה להמשיך בו אלמלא הפגיעה."
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
