דנ"א 392/11 New Hampshire Insurance Company Ltd נגד בתי זיקוק לנפט בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 24/3/2011
על ידי כב' הנשיאה: השופטת דורית בייניש
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את העתירה לקיום דיון נוסף בבית המשפט העליון בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון אשר קבע, כי יש לקבל את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 189/03 (הנשיא בדימוס א' גורן), ולבטל את ההכרה בפסק החוץ שביקשה חברת הביטוח הזרה, העותרת כאשר שופטי ההרכב נחלקו באשר לנימוקים המשפטיים המצדיקים לשיטתם את קבלת הערעור.
רקע: מדובר בפוליסה לביטוח חבויות שנחתמה בין חברת הביטוח הזרה העותרת, חברת ביטוח שמקום מושבה בארה"ב, לבין המשיבה, חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ (בז"ן). הוצאת הפוליסה נעשתה בתיווך חברת ברוקרים הרשומה באנגליה (P.W.S International Ltd.) ותהליך החיתום בוצע על-ידי חברת AIG Europe (UK). בעקבות תביעה שהוגשה בשנת 1998 נגד בז"ן בבית המשפט בישראל (ת.א. 2351/98), צורפה AIGכצד ג' לתביעה. בשנת 2000 הגישה חברת הביטוח הזרה, העותרת לבית משפט באנגליה תביעה לפסק דין שיצהיר על בטלות פוליסת הביטוח, מחמת אי גילוי עניין מהותי טרם הוצאתה. בית המשפט האנגלי קיבל את התביעה והכריז על בטלות הפוליסה (להלן: פסק החוץ). על פסק-דין זה לא הוגש ערעור וסביב ההכרה בו נסב ההליך. עיקר המחלוקת בהליך נסובה על פרשנות סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח - 1958 (להלן: החוק), המסדיר את מסלול ההכרה הישירה בפסק חוץ, והיחס בינו לבין הדרישות הנוגעות לאכיפתו של פסק חוץ המעוגנות בחוק. השאלה התעוררה לאור נוסחו של סעיף 11(א) ובמיוחד סעיף 11(א)(3).
כבוד השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון דחתה את הבקשה לדיון נוסף והשאירה על כנה את קביעת בית המשפט העליון אשר ביטל את ההכרה בפסק הדין הזר המבטל את הפוליסה בשל הפרת חובת הגילוי.
מתוך פסק הדין:
"לאחר שבחנתי את קביעות פסק הדין וטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות. אכן, וכפי שציינו חלק מחברי ההרכב במסגרת פסק דינם, ההליך נשוא העתירה העלה לדיון שאלה שטרם הוכרעה בפסיקתנו, ואשר נוגעת לפרשנות הוראות סעיף 11(א) לחוק. חברי ההרכב נחלקו בדעותיהם בעניינה של סוגיה זו, ומצאו ליתן דגשים שונים באשר לדין הרצוי לשיטתם. במצב דברים זה, נראה כי יש ממש בטענת העותרת לפיה קשה להצביע על הלכה ברורה העולה מפסק הדין בסוגיה זו, כתוצאה מזויות הפרשנות השונות של השופטים שדנו בערעור. עם זאת, וכידוע, דיון נוסף הינו הליך נדיר ומיוחד אשר לצורך עריכתו מתחייב ראשית כי נתקיימו בפסק הדין התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, היינו כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שהיא מעוררת חשיבות, קושי או חידוש. ברם, בכך לא די שכן גם מקום בו מתקיימים לכאורה התנאים האמורים עדיין נדרשת הצדקה עניינית מיוחדת על מנת להורות על קיום ההליך (וראו למשל: דנ"א 3047/01 רחמים איליה נ' מרילין קיסטלינגר(לא פורסם, 24.3.2002))."
"עם זאת, גם אם אהיה מוכנה להניח כי מפסק הדין עולות קביעות חשובות בנוגע לפרשנות הוראות סעיף 11(א) לחוק - בין אם ניתנו פה אחד ובין אם בדעת רוב - עדיין לא מצאתי כי בנסיבות העניין קביעות אלה מצדיקות לקיים דיון נוסף בפסק הדין בהרכב מורחב. זאת ראשית, נוכח מהות הסוגיה שהתעוררה ומיעוט הדיון בה, הנובע בעיקר ממספרן המועט של האמנות עליהן חתומה ישראל בסוגיה זאת. עובדה זו מפחיתה מן ההצדקה שבעריכת דיון נוסף בפסק הדין. ושנית, נוכח העובדה כי בסופו של יום, הגיעו שלושת שופטי ההרכב לאותה תוצאה בהישען על מערכת הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות נשוא העניין, כך שהנפקות המעשית של קיום דיון נוסף בסוגיות המשפטיות שהתעוררו בו אינה רבה."
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.
