רע"א 11183-06-10 טל דנה ואח' נ' כהן ואח'
בית המשפט: המחוזי מרכז
פסק הדין ניתן ביום: 3/4/2011
על ידי כב' השופטת: ורדה פלאוט
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסק הדין שקבע, כי אדם שנפגע כאשר החליק על כתם שמן של אחת המכוניות שהיו מעורבות בתאונת דרכים שכבר הסתיימה כאשר בא לסייע לנפגעים בתאונת דרכים, נפגע מהשלכות התאונה, אשר הסתיימה לכאורה לפני הגעתו למקום, נפגע למעשה מתאונת דרכים.
רקע: המערערות טענו, כי החלטת בית משפט השלום לוקה בסתירה פנימית, כאשר מחד נקבע כי השימוש בכלי הרכב הסתיים זמן רב טרם החלקתו של המשיב על כתם השמן, ומאידך קבע כי התאונה שקרתה למשיב הינה כתוצאה מהשימוש העיקרי באותם כלי רכב.
עוד נטען, כי החלקה על כתם שמן איננה חלק מהסיכון הבסיסי שבשימוש בכלי הרכב המעורבים בתאונה, כפי שנקבע ברע"א 4620/04 (שם דובר על פגיע כתוצאה מטיפול דרך).וכך גם, כי ההחלטה עומדת בניגוד לפסיקה ברע"א 9112/06, שם נקבע כי מי שבקש לסייע לנפגעים בתאונת דרכים ומעד על אבן, אין לראותו כמי שעושה שימוש ברכב.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והשאיר על כנה את קביעתו של בית משפט השלום, לפיה האירוע מהווה תאונת דרכים.
מתוך פסק הדין:
"לדברי בית משפט קמא: "השאלה שעלי לשאול היא האם המקרה כאן (פגיעת התובע) נכנס במסגרת המונח "נסיעה ברכב" של אחד משני כלי הרכב המעורבים בתאונה... במסגרת שאלה זו יש לבחון בעיקר את הקשר הסיבתי והמשפטי (בהעדר מחלוקת כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הפגיעה לבין תאונה שקרתה בין הרנו למיצובישי), והאם העובדה והאופן בו נפגע התובע, היא בגדר הסיכון שהנסיעה בכלי הרכב הללו יצרה, ובעקבותיה הסיכון שתאונת הדרכים יצרה.... לעניין זה אין צורך כי התובע יהיה נוסע / נהג באחד מכלי הרכב, מאחר שאין חולק כי גם הולך רגל עלול להיפגע בתאונה בין כלי רכב... או שעלול להיפגע מנפילה או מהתנתקות אם נוצרו כתוצאה מהתאונה"...
ממשיך בית משפט קמא ושואל- האם העובדה שהתובע בא לעזרת הנפגעים בתאונה מספיק לתחולת חוק הפיצויים? ותשובתו חיובית. היינו, מאחר ואין חולק כי המשיב בא לעזרת הנפגעים בתאונה, יש לשים לנגד עינינו את תכלית החוק, שהיא תכלית סוציאלית שעניינה "מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה..." (עמ' 9 להחלטה, מצוטט מתוך דנ"א 10017/02) [פורסם בנבו].
מסכם בית משפט קמא, וקובע: "במסגרת שיקולי הבאתי גם כי אל מול התכלית הסוציאלית של החוק, שעיקרה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים ניצבת מטרה ראויה לכשעצמה שלא להרחיב יתר על המידה את מעגל הנפגעים מתאונת הדרכים; אך יחד עם זאת אני סבורה כי יש לאזן בין שתי המטרות הנזכרות ויש ליתן בידי השופט אפשרות לבחון בחינה קזואיסטית בכל מקרה לגופו, ולא לגזור דין מוחלט, אלא לראות כי לאחר בחינה קזואיסטית ניתן ליישב מקרים מסויימים עם תכלית החוק, ההגדרה שבחוק, הצד הערכי שלו והמסר היוצא מבתי המשפט, ולראות לישב באופן סביר בין אלה ובין הפן הכלכלי" ...
בנסיבות אלה קבע בית משפט : "אשר על כן ולאור הקביעה כי מדובר בסיכון הבסיסי אותו יצרה הנסיעה בכלי הרכב (הרנו והמיצובישי), מאחר והעזרה לנפגעים היתה כתוצאה מהתאונה של שני כלי הרכב- אני קובעת כי הנתבעים 2-3 והנתבעים 4-5 חבות לפיצוי התובע על הנזק שנגרם לו בתאונת הדרכים, בחלקים שווים"."
"אני סבורה כי מסקנת בית משפט קמא נכונה בנסיבות העניין, וכי אין לומר כי היא עומדת בסתירה לפסיקת ביהמ"ש העליון, על כן דין טענות המבקשות להידחות. מעבר לנדרש יודגש כי בית משפט
עצמו, סייג את דבריו וקבע כי הם נכונים בנסיבות העניין שבפניו בלבד, וכי יש לבחון ביסודיות כל מקרה לגופו על מנת שלא להרחיב, ככלל, את מעגל הנפגעים בתאונות דרכים ...
לטעמי, נכונה קביעת בית משפט קמא כי תכליתו של חוק הפיצויים מביאה למסקנה כי יש להחיל את החוק גם על מי שביקש לסייע לנפגעים בתאונת דרכים ונפגע בעצמו מהשלכותיה של אותה תאונה, גם אם זו הסתיימה לכאורה זמן מסויים לפני הגעתו של המסייע למקום.
ולא בכדי נאמרה המילה "לכאורה". הנה כי כן, המציאות מלמדת כי אפשר ותוצאות התאונה מתמשכות מעבר למה שנראה כסופו של אירוע התאונה. כך, למשל, אפשר ואחד מחלקיה של מכונית המעורבת בתאונה יתנתק ממנה ויושלך למרחקים. אף שהתאונה לכאורה כבר הסתיימה, אותו חלק נופל זמן מסוים לאחר מכן על הולך רגל וגורם לפציעתו. במצב כזה נראה כי אין מנוס מהמסקנה כי אותו הולך רגל נפגע כתוצאה מהתאונה. והנה בעניינינו, חל אירוע שבו חלק התנתק מהמכונית, גרם לנזילה שעליה החליק הולך רגל שהזדמן למקום. היגיון הדברים מחייב מסקנה דומה, היינו כי הולך הרגל נפגע כתוצאה מתמשכת של התאונה, אף שכלי הרכב דממו בינתיים והנהגים יצאו מהם, ולכאורה (ורק לכאורה) אירוע התאונה הסתיים.
תוצאה זו, בכל הכבוד, איננה עומדת בסתירה לפסיקה המובאת ע"י המבקשות.
כך, ברע"א 4620/04 דובר בנהג שיצא לטיפול דרך, ונקבע כי אין לראותו כנפגע בתאונת דרכים בה נהג ברכבו שלו. בעניינינו, העובדות והקביעות שונות, והן מייחסות למשיב פגיעה בתאונת דרכים כהולך רגל ביחס למכוניות המעורבות בתאונה (שאף אחת מהן איננה של הנפגע).
כך, ברע"א 9112/06 נפגע המסייע כתוצאה ממעידה על אבן אשר יש להניח כי היתה במקום ללא קשר לתאונה; ואילו בעניינינו, היתה המעידה כתוצאה מחלק שהתנתק מהמכונית ותכולתו התפזרה בזירת התאונה, כאשר ההתנתקות מהרכב נגרמה כתוצאה מהתאונה בין שתי המכוניות- הרנו והמיצובישי.
כאמור, וכפי שנקבע בע"א 1675/06, 6527/06 היה בנסיבות העניין שבפני קשר סיבתי בין התאונה (המגע התאונתי שבין הרנו למיצובישי) לבין הפגיעה במשיב, שהרי כתוצאה מהמגע התאונתי בין כלי הרכב התנתק מיכל השמן/דלק, כתוצאה מכך התפשט החומר המחליק, וכתוצאה מכך החליק המשיב. היינו, יש קשר ישיר בין התאונה לבין הפגיעה במשיב."
