נוסע ברכב שניטל ללא רשות הבעלים

ת"א 3272-09 סאמר מוחתסב נגד אסמעיל סאלח – נמחקואח'

בית המשפט: המחוזי בירושלים

פסק הדין ניתן ביום: 5/5/2011

על ידי כב' השופט: דוד מינץ

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את טענתה של קרנית, כי אינה חייבת בפיצוי נפגע בתאונת דרכים מפני שהנפגע ידע כי הוא נהוג ע"י נהג שלא קיבל רשות מבעליו לנהוג ברכב, וגם לפי ההגנה הקיימת לה לפי סעיף 7(4) לחוק בשל כך שהנפגע נסע ברכב לשם ביצוע פשע?

רקע: הנפגע, שעבד כדילר בקזינו לא חוקי, נפגע בתאונת דרכים כאשר נסע ברכב השייך לאחר ללא רשותו. הנתבע טען להגנתו כי הוא גנב את מפתחות הרכב מאמו ונסע לתל-אביב, שם הצטרף אליהם הנפגע ולאחר ששתו אלכוהול הם נסעו לרכוש סמים והוא אישית התכוון לגנוב רכב מסוג יונדאי H1ואף ציין זאת בפני הנפגע שהיה חברו הקרוב ו ידע שהוא נטל את מפתחות הרכב של אמו מבלי לקבל את רשותה. 

בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי לנפגע אין זכות לקבלת פיצוי מתוקף חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (בהתאם להוראת סעיף 7(2) לחוק) מאחר הוא  ידע עוד עובר לתאונה כי הרכב של ניטל על ידי בנה של בעלת הרכב מבלי שהוא קיבל את רשותה.

מתוך פסק הדין:

"הנה כי כן, נהיר לגמרי כי הן התובע והן הנתבע האמת מהם והלאה, וקשה עד בלתי אפשרי לדלות מפיהם ולוּ מילת אמת אחת. ליבם גס בחוק ובבית המשפט והם אינם בושים להצהיר בריש גלי על פעילותם העבריינית, הכוללת עבירות סמים, עבירות רכוש ופעולות מרמה, ביניהם שימוש בתעודות מזויפות.

גם אין מחלוקת כי התובע והנתבע נדברו ביניהם במטרה להונות את חברת הביטוח (שנמחקה מהתביעה, כאמור), תחילה בהצגת תעודות מזויפות על מנת להסתיר את העובדה שהנתבע נהג ברכב ללא רישיון נהיגה, ולאחר מכן כדי להוציא את אמו של הנתבע, הגב' סובחיה, מכלל סכנת תביעה. באותו שלב כוונתם הייתה לקבל פיצויים עבור התובע מחברת הביטוח אלא שדרכם הסתבכה קמעא משעה שנודעה זהותו האמיתית של הנתבע וקרנית נכנסה לתמונה כנתבעת. או אז, היה צורך לפעול על מנת לקבל את הפיצויים מקרנית ובד בבד לסכל את האפשרות כי קרנית תוכל לחזור על הנתבע או על אמו. במסגרת זו גם קיבל עליו התובע להשיב לגב' סובחיה את שוויו של הרכב שנפגע בתאונה מתוך כספי הפיצויים שיקבל. התובע והנתבע אינם מכחישים שנדברו ביניהם בעניין זה והם אך חלוקים בשאלה מי היה יוזם התכנית. ויצוין, כי בניגוד לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, משמיעת הקלטת לא התרשמתי כי התובע חש מאוים בסיטואציה בה נאמרו הדברים על ידו, או כי לא אמר את הדברים מרצונו החופשי. התרשמות זו מתקבלת גם ללא הבנת השפה הערבית, שכן אופן הדיבור וסגנונו, חוצה את גבולות השפה."

"משנתברר כי התובע תכנן למסור גרסה שקרית בבית המשפט, והוא נמצא משקר בבית המשפט בעניין מהותי להוכחת טענתו, אין הוא יכול ליהנות מאחת מגרסאותיו הנוחות לו.   

כאמור, קרנית טוענת להגנה לפי שתי הוראות בסעיף 7 לחוק הקובע מי הם הנפגעים שאינם זכאים לפיצויים לפי החוק: האחת, לפי הוראת סעיף 7(2) השוללת את הזכאות לפיצוי לפי החוק מנוסע שידע על מעשהו הפלילי של הנהג, כלומר על השימוש ברכב ללא נטילת רשות. והשנייה, לפי הוראת סעיף 7(4) השוללת את הזכאות מ"מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע". שלילת הזכאות לפי סעיף קטן זה אינה מוגבלת רק לנהג אלא לכל הנוסעים ברכב.

באשר לחלופה השוללת את הזכאות מ"מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע", יש צורך בקיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין ביצוע הפשע, אך לא בין ביצוע הפשע לתאונת הדרכים (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) 434; רע"א 9121/00 לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים [פורסם בנבו][2.07.03]). כל שיש לעמוד עליו לשם תחולתו של הסעיף הוא שהרכב "שימש" או "סייע" בידי הנוסע (או הנוהג) "לביצוע פשע". "פשע" מוגדר בחוק העונשין, התשל"ז-1977, אליו מפנה חוק הפרשנות, התשמ"א-1981: "עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים". לכן, במקרה זה אם הרכב אכן שימש את התובע לביצוע גניבת רכב, הוא אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. לא זו בלבד שהעובדה שבסופו של הדבר הרכב לא נגנב אין בה כדי להוציא את המקרה מתחולת החוק, שכן בכלל "פשע" גם ניסיון לביצוע פשע (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה), 269), אלא שלשם תחולת סעיף 7(4) לחוק אין צורך בהרשעה בביצוע פשע, ואף לא ביכולת חוקית בהרשעה בביצוע פשע. כל שנדרש הוא שהרכב הפוגע שימש לנפגע או סייע בידו לביצוע פשע, ולשם כך די בקביעה "אזרחית" (ת"א (מחוזי-חי') 1559/00 חוג'יראת נ' מוסקוביץ', פורסם במאגרים [פורסם בנבו][15.12.03]). בכך נבדלת תחולתה של ההחרגה בסעיף 7(4) לחוק מהגדרת העבירה הפלילית. הגדרת עבירת הניסיון בסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 היא עשיית מעשה "שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". בהתאם להלכה הפסוקה נכנסים בגדרה של עבירת הניסיון כל המעשים "המקרבים את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת" (מבחן הקרבה המספקת) והמעשים "המעידים באופן ברור וחד משמעי על המטרה העבריינית הקונקרטית" (מבחן החד-משמעות), כשהמבחן המקובל לבחינת התנהגות העבריין לשם קביעת המעבר משלב ההכנה לשלב הניסיון הוא מבחן "הסרט האילם". "

"המסקנה היא אפוא, כי אם דחיית התביעה הייתה נשענת אך על סעיף 7(2) לחוק, לא היה מקום לשלול מהתובע את הפיצויים לפי הסעיף האמור. מכאן לדיון בחלופה שבסעיף 7(2) לחוק העוסקת בשימוש ברכב בלא רשות.

סעיף זה קובע כי מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. כפי שנקבע זה מכבר, ההפניה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות) היא בבחינת "הוראת קליטה" ומשכך, הנוסח הרלוונטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק, הוא נוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), אשר הוחלף על-ידי סעיף 401(א) לחוק העונשין (עד שבוטל ביום 3.01.1990 במסגרת תיקון 28. ראו ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה, פ"ד נג(5) 542, 549). לשונו של הסעיף לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), ולאחריו סעיף 401(א) לחוק העונשין היה: "המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו- מאסר שלוש שנים".

במקרה זה די ברור כי הנתבע נטל את רכב אמו ללא רשותה. הוא עצמו מודה בכך. גם שותפו לפשע פיספיס טוען כך. אחיו של הנתבע, איברהים, העיד כי הוא היחיד המשתמש ברכב וכי אמו אינה מרשה לנתבע להשתמש בו. גם האם עצמה, הגב' סובחיה, העידה כך. אכן, קשה להפריז במידת חוסר האימון שיש ליתן בעדותם של הנתבע ופיספיס. גם האם ובנה איברהים בעלי אינטרס מובהק להוכיח כי הגב' סובחיה לא ידעה על נטילת המפתחות על ידי הנתבע. ברם, לא זו בלבד שלא הובאה כל ראיה לסתור גרסה זו, אלא שלמעשה, גם התובע עצמו במסגרת שיחתו המוקלטת עם הנתבע מרגיע את הנתבע בכל הנוגע לתביעה כלפי אמו באומרו כי התביעה כנגדה תדחה בשל העובדה כי מפתחות הרכב ניטלו ממנה מבלי שנתנה את רשותה, והוא עצמו התנדב להעיד על כך בבית המשפט. אכן, כיום בהבינו כי עדות שכזו מהווה חרב פיפיות מבחינתו - כשמחד היא פוטרת את האם מחבותה כלפי קרנית, אך בד בבד היא מכניסה אותו לתחומי סעיף 7(2) כמי שאינו זכאי לפיצוי לפי החוק – הוא מנסה לשכנע כי לא ידע בזמן אמת על כך שהרכב ניטל על ידי הנתבע ללא רשות האם. בהמשך לכך, הוא גם ניסה להרחיק עצמו מן הנתבע ביודעו כי אם יוכח כי הם חברים טובים, הרי שקרוב לוודאי תתקבל המסקנה שהוא ידע כי האם כלל אינה מרשה לנתבע להשתמש ברכבה. ברם, כאמור, גרסתו זו התובע הוכחה כשקר מוחלט."