הכיסוי הביטוחי בחו"ל לפי פוליסת יהלומנים

ע"א  8349/09 אילן גרטלר נגד  M.H.WHEELER חתם לויד'ס ואח'

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 22/5/201 

על ידי כב' השופט: ס' ג'ובראן

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו נדחתה התביעה לתשלום תגמולי ביטוח מחברת הביטוח בגין שוד יהלומים שאירע בהונג קונג?

רקע: מדובר בפוליסה לביטוח יהלומנים מסוג "כל הסיכונים" בשם "Jewellers Block Insurance". אשר תחולתה של הוגבלה לביטוח אובדן או נזק שאירעו בישראל והיא כוללת מגבלות נוספות וביניהן מגבלה לביטוח לטובין המסחריים תקפה רק כאשר אלו מצויים בתחומי הבורסה וחריג נוסף לגבי גניבה או הונאה ע"י לקוח או תווכן או לקוח של תווכן או סוכן

בית המשפט דחה את הערעור

מתוך פסק הדין:

"בעוד שמבוטח לפי פוליסת סיכונים מוגדרים יידרש להוכיח כי סיכון המכוסה על ידי הפוליסה התממש, וכתוצאה מכך נגרם נזק המכוסה על ידי הפוליסה – שלושה אלמנטים שונים (ראו רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו פ"ד מח(4) 70, 78 (1994)), הרי שלמבוטח בפוליסת "כל הסיכונים" די בהוכחת אובדן או נזק למושא הפוליסה, ואין הוא נושא בנטל להוכיח את סיבתו או את אופן התרחשותו (ראו ע"א 497/85 אשל נ' ריט פ"ד מב(1) 89, 93-92 (1988) (להלן: עניין אשל)). "

"ואולם, תחולתה הרחבה של פוליסה מסוג "כל הסיכונים" איננה בלתי מוגבלת. לעיתים היא מגודרת בתנאים שונים דוגמת זמן ומקום, ולעיתים היא מסויגת על ידי חריגים שנקבעו בה. לדבר נפקות לעניין כמות ודרכי ההוכחה הנדרשות מהמבוטח, על מנת שיעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו. כלל הוא כי על המבוטח להוכיח את תחולתה הכללית של הפוליסה בעוד שעל המבטח להוכיח התקיימותם של החריגים לה"

"גורם נוסף המשפיע על רף ההוכחה הנדרש הוא עמדות הצדדים והטענות המועלות על ידם."

"משכך, לשיטתי יש להבין את העמדה, לפיה על המבוטח הטוען לגניבת רכושו (למשל) להוכיח את יסודות הגניבה, כדרישה היוצקת תוכן לנטל ההוכחה המוטל עליו אך איננה משנה אותו. מטרתה לסייע בהגדרת המחלוקת באשר לעצם קרות האובדן ולהקל על בירורה. כך, כאשר מבוטח טוען כי חפציו נגנבו עליו להוכיח את עילתו, היא "הגניבה", שכן כך מבקש הוא לעמוד בנטל המוטל עליו להראות כי חפציו אינם עוד בשליטתו וכי אין סיכוי סביר כי יוחזרו אליו. מנגד, מבטח המבקש להראות כי חפצי המבוטח לא אבדו, ינסה להפריך את טענת הגניבה, ובית המשפט יכריע על בסיס טענות אלו במחלוקת בין הצדדים. האם דרישה זו כי המבוטח יוכיח יסודות עילתו יוצרת, בכל זאת, הבחנה מסוימת בין מבוטח שמסתפק בטענה סתמית כי חפציו אבדו לבין מבוטח הטוען כי חפציו נגנבו? בהחלט ייתכן שכן. אך זאת, רק בכל הנוגע לסוג הראיות אותן יצטרכו להמציא. ממילא אין בדבר משום תמריץ, בעבור מבוטח, לבחור באסטרטגיה דיונית כזו או אחרת. כל מבוטח אחראי לניהול סיכוניו הוא. מבוטח שיטען לגניבה מסתכן באי הוכחה לכאורית של הגניבה (הגם שהוכחה זו איננה מכבידה מדי על דרך הכלל, וברגיל יהא די במסירת פרטי האירוע וממצאי חקירת המשטרה בעניין. ראו עניין גרשון הובלות, בפס' 44 לפסק הדין). מבוטח הטוען טענה סתמית של אובדן (ללא פירוט) מסתכן בכך שלא יעלה בידו להוכיח בדרך זו את עצם קרות האובדן. כך או כך, נטל ההוכחה המוטל עליהם הוא זהה – הוכחתו של אובדן (או נזק) הנופל במסגרת תחולתה הכללית של הפוליסה. "

"מעל לנדרש יוער, כי תמים דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי מעשה תרמית מצידו של מזכרת הוחרג על ידי הפוליסה בסייג התרמית מאת לקוח או ברוקר (ראו קביעתו של בית משפט זה בעניין פלוק, בנסיבות דומות). למעשה, המערער כלל לא בא במחלוקת עם אפשרות סיווג "תפקידו" של מזכרת כ- customerאו broker, ולא העלה טענה לפיה היהלומים לא הופקדו (entrusted) בידיו של מזכרת, במובן לו נתכוונו הצדדים. טענתו הייתה, כי מזכרת נקבע כמבוטח בפוליסה, ללא כל הסתייגות, ובכך הוחרג מן הסטטוסים המוזכרים בסייג. דינה של טענה זו להידחות. ככלל, ובהעדר הוראות או נסיבות מיוחדות, חזקה על הצדדים כי כוונתם בהוספת מבוטח נוסף לפוליסה למשמעותה הרגילה של פעולה זו. דהיינו להרחבת הכיסוי הביטוחי, כך שיחול גם על המבוטח הנוסף, ולא לשינוי תנאיה של הפוליסה. וודאי שכך במקרה זה, בו המערער מבקש כי נראה בתוספת לפוליסה, המכלילה בה את מזכרת, כפוליסה נוספת ונפרדת שהוצאה בעבורו (סעיף 81 להודעת הערעור; שאם לא כן, חשוף הוא לטענה אפשרית לפיה, בדומה לאמור בעניין וייסמן, זכותו לתגמולי הביטוח תלויה בזכותו של מזכרת, והיא קמה ונופלת עם זכותו של מזכרת; עניין וייסמן, עמ' 859, 863(אם כי שם דובר במבטחים משותפים וכאן במבוטח שאינו נטל חלק בכריתת החוזה)). ככזו, היא איננה אמורה להיות מושפעת מן החיובים והזכויות הקבועים בפוליסה המקורית או להשפיע עליהם היא ולשנותם. והרי, אין כל היגיון בכך שנאפשר לפעולה פשוטה כהרחבת הכיסוי הביטוחי למבוטח נוסף להוות פתח לטענות מרובות לשינוי או סיוג התנאים הקבועים בפוליסה, ונפגע כך בוודאות הצדדים. במקרה זה לא הובאה כל אינדיקאציה לסתירת החזקה. דומה, כי הצדדים התכוונו להרחיב את ההיקף הביטוחי כך שסחורתו של המערער תהא מבוטחת גם כשהיא מצויה בידי מזכרת ובמשרדיו. אין מקום להניח כי הצדדים התכוונו להחריג את מזכרת מן המינוחים הקבועים בחריג, כך שהביטוח יכסה גם מעשה של מרמה מצידו."

"השופט א' רובינשטיין:

מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. אוסיף רק, כי ההתדיינות בתיק זה, גם אם התוצאה היא כפי שהיא, מצדיקה לדעתי עיון עתידי מחדש בנוסח הפוליסה המקובלת על-ידי חברת הביטוח, זו ואחרות, באופן שיפטור מן הצורך בהתדיינויות מעין אלה. מטבע הדברים, בית המשפט מביט בעין זהירה מאוד אל טענות חברת ביטוח אל מול מבוטח, לאחר שנגבו דמי הפוליסה כדת וכדין, ואינו ממהר לפטור את המבטח מחובת הכיסוי. ואולם, במה דברים אמורים, מקום שהמבוטח ממלא את חובותיו שלו כראוי, לרבות באשר להצגת טענותיו בבהירות ולא בעמימות, מה שלא אירע כאן לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. ואולם, עדיין מצדיק פסק דין מעין זה הניתן כאן, כי הניסוחים בפוליסה יחודדו במבט צופה פני עתיד."

פסק הדין באתר הרשות השופטת.