אחריות למיקרוטראומה מוגבלת לעשר שנים

תא (ת"א) 25509-06‏ ‏ ניר ורגן נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 14/6/2011

על ידי כב' השופטת: בלהה טולקובסקי

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתו של עובד שהועסק כאח מעשי בבית חולים שלטענתו נגרמה לו, כתוצאה מעבודתו, פגיעה מתמשכת ומצטברת בעמוד השדרה – מיקרוטראומה?

רקע: בית החולים הגיש הודעת צד ג', כנגד חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח חבות מעבידים בחלק מהתקופה הרלבנטית.כמו כן טען בית החולים, כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. לחלופין, טען, להעדר קשר סיבתי, עובדתי ו/או משפטי, בין מצבו של העובד בביה"ח ולהעדר אחריות בנזיקין, ככל שיקבע שיש קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין עבודתו.

בית המשפט קיבל את התביעה (בניכוי רשלנות תורמת בשיעור של 40% של התובע עצמו) כנגד בית החולים וחייב את חברת הביטוח לפצות בעבור החלק היחסי בהתאם לתקופה בה היה הביטוח באמצעותה בתוקף. החיוב נעשה בכפוף ל"מחסום עשר השנים"

מתוך פסק הדין:

"ב"כ הצדדים התייחסו בסיכומיהם לשאלת היחס בין הוראת סעיף 89 לפקודה, לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע בעניין התיישנות שלא מדעת כי מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד (2) 535 (2000) (להלן: "פרשת המאירי"), נפסק כי מקום בו מדובר בעוולה שהנזק הינו אחד מיסודותיה, תחול על סוגיית הגילוי המאוחר של הנזק   הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, בעוד שכלל הגילוי המאוחר, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינו מתייחס לנזק, אלא לרכיבים אחרים של עילת התביעה. כפועל יוצא, יש להבחין בין שאלת גילוי הנזק, עליה תחול הוראת סעיף 89 (2) לפקודה לבין יתר רכיבי העוולה, לרבות שאלת הקשר הסיבתי בין מעשה העוולה לבין הנזק, אשר על מועד גילויים ניתן להחיל את כלל ההתיישנות שלא מדעת, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (לא פורסם, 11.7.00) (להלן: "פרשת סיגמן"), חזר בית המשפט העליון וקבע כי: "כאשר מדובר בעוולת נזיקין המתבססת על נזק, מועד גילויו של הנזק והשפעתו על תחילת מרוץ ההתיישנות מוכרע על פי האמור בסעיף 89 (2) לפקודה. לעומת זאת ביחס למרכיבים אחרים בעילת התביעה שאינם מרכיב הנזק, חל כלל "ההתיישנות שלא מדעת" בחוק ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק. משמעות הדבר היא כי גילוי מאוחר של מרכיבי עילת התובענה בנזיקין, הקשורים במעשה האדם או במרכיב הקשר הסיבתי בין האשם לנזק, נבחן על פי אמות המידה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות"."

"הלכה היא כי מעביד חב כלפי עובדו חובת זהירות רחבה, לרבות חובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים ולפקח על ביצועה הנאות של שיטת העבודה, תוך ישום הוראות הבטיחות, ראה לעניין זה; ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 וע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592.

לאחר ששבתי ובחנתי העדויות והראיות שהובאו בפני, סבורה אני כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת התרשלה והפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעביד בכל הנוגע למצבת כח האדם במחלקה ואספקת אמצעי עזר מתאימים לביצוע העבודה. יחד עם זאת, סבורה אני כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעביד, בכל הנוגע להזהרת התובע מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתו והדרכתו בדבר אמצעי הזהירות הנדרשים למניעת הסיכונים הטמונים בעבודה."

"משהתובע סבל מכאבי גב ואף היה מודע לקשר בינם לבין עבודתו, היה עליו לדווח על כך לממונים עליו, על מנת שתבחן כשירותו והתאמתו לעבודתו ועל מנת שניתן יהא להעמידו לבדיקה רפואית ולבחון את הצורך בהטלת מגבלות מסוימות על כושר עבודתו, אם לתקופה מסוימת ואם לצמיתות, מה שיכול היה למנוע ו/או לצמצם את הנזק הניווני המתמשך, אשר תוצאותיו באו לידי ביטוי בפריצת הדיסק החריפה מיום 1.2.01. משהתובע החריש ולא התלונן על כאבי הגב מהם סבל ובכך מנע מהנתבעת - כמעבידתו, מידע רלבנטי המתייחס לכושרו וכשירותו לעבודה, תרם בהתרשלותו להחמרה המתמשכת במצבו. בהתחשב בחובתו של התובע כלפי עצמו מחד ומאידך, בהתחשב ברצונו לשמור על מקום עבודתו ולהמשיך לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר ובשוקלי את הפרת חובתה של הנתבעת כמעבידה, להביא בפני עובדיה את הסכנות הכרוכות בעבודה, בכל המתייחס לתחלואת גב, על מנת להגביר את המודעות לשמירה על בריאותם ולהדריכם בדבר שיטות עבודה נאותות לביצוע פעולות הכרוכות בעומס על עמוד השדרה, ראיתי להעריך את מידת אשמו התורם של התובע, בשיעור של 40%."

"בענייננו מדובר בנזק מתמשך אשר אינו ניתן להפרדה. לפיכך, סבורה אני כי ניתן לחייב את כלל כמבטחת של הנתבעת, בחלק מן התקופה, באופן יחסי לתקופות הביטוח בעשר השנים שקדמו להגשת התביעה, דהיינו בגין התקופה שמיום 10.4.96 ועד מועד הגשת התביעה.

כלל ביטחה את הנתבעת עד ליום 15.9.97. לפיכך מתוך תקופת עשר השנים הרלבנטיות, על כלל לשפות את הנתבעת בגין תקופת ביטוח בת 17 חודשים, דהיינו בשיעור של 14% (120 : 17), מכל סכום שהנתבעת תחויב בו כלפי התובע."