עע"ם 5666/09 עיריית פתח תקווה נגד ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 21/6/2011
על ידי כב' השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מנהליים שבו נקבע כי על עיריית פתח תקווה (היא המערערת) לכבד התחייבות שנתנה למתן הנחה בדמי הארנונה. זאת, אף שההתחייבות לא עמדה בדרישה הצורנית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ואף לא קיימה תנאים נוספים המופיעים בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים משנת 1992) ובתקנות שהותקנו בעקבותיו.
רקע: משרדיה של חברת "ישיר איי.די.איי. היו במשך שנים רבות בתחומה המוניציפאלי של העיר תל אביב. בשנית 2003 בפגישה שנערכה בין נציגי עיריית פתח תקווה לבין נציגיה של החברה סוכם שהחברה תעתיק את מרכז פעילותה מתל אביב לפתח תקווה, וכי בתמורה תינתן לה הנחה בחיובי הארנונה בשיעור כולל של 60%, אשר תשתרע על פני שלוש שנים, כך שבכל שנה יופחתו דמי הארנונה בכ-20%.
ביום 16.3.2004 נשלח לחברה מכתב נוסף (להלן: המכתב המתוקן), אשר ביטל את האמור במכתב סיכום הפגישה ומפרט שיעורי הנחה נמוכים בהרבה בתשלום הארנונה בכפוף לאישורו של משרד הפנים. במהלך חודש אפריל 2006 העבירה החברה את מרכז פעילותה לפתח תקווה ובשנת 2007 הודיעה העירייה לחברה כי ההחלטה לפיה לא תוענק לחברה הנחה בדמי הארנונה היא סופית.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור של עיריית פתח- תקווה
מתוך פסק הדין:
"סיכום ביניים: החוזה המונח לפנינו הוא בלתי חוקי. לפיכך, בטל הוא. עם זאת, הן המשפט החוזי הפרטי והן המשפט המנהלי הציבורי מכירים בכוחו של בית המשפט, על אף הבטלות, לפטור צד לחוזה מהשבה – כולה או מקצתה – או להורות לצד לחוזה לקיים את חיובו – כולו או מקצתו – אם הצד השני קיים את חיובו על פי החוזה.
עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו – אין מקום להפעיל סמכות זו. זאת לאור בחינת השיקולים הרלוונטיים במסגרת המקרה נשוא דיוננו."
"החברה לא עמדה בנטל להוכיח כי העירייה פעלה בחוסר תום לב. אין חולק כי העירייה רצתה לתת לחברה את ההנחה שעליה סוכם. אין גם חולק כי העירייה פנתה בנידון לשר הפנים ולשר האוצר, וכי בקשתה לא אושרה. ייתכן, ומבלי לקבוע בכך מסמרות, כי העירייה התרשלה באופן ניסוח המכתב המתוקן – כך שכוונתה להתנות את ההנחה באישור שר הפנים ושר האוצר לא הובהרה כראוי. ייתכן עוד, וגם בכך אין כדי לקבוע מסמרות, כי העירייה התרשלה אף בכך שלא נקטה בפעולות נוספות, מלבד שליחת המכתב המתוקן, כדי להבהיר לחברה כי ההנחה תלויה באישור השרים. רשלנות לכאורית זו לא נידונה בבית המשפט קמא, ולפיכך גם לא הוכחה. עם זאת, גם לו היה ניתן לייחס לעירייה רשלנות במקרה דנן, ברי כי משקלה של טענת הרשלנות במסגרת שיקולי הצדק של סעיף 31 לחוק החוזים, מופחת ממשקלה של טענת חוסר תום הלב, בוודאי כאשר לא מדובר במקרה של רשלנות רבתי. "
"הנשיאה ד' ביניש:
אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין, ועל כן אתייחס בקצרה בלבד לסוגיות המתעוררות בערעור שלפנינו. להשקפתי, קיים קושי ניכר בהתייחסות למכתביו של מנהל אגף שומה והארנונה במערערת (להלן: העירייה), האחד מיום 3.2.2004 והאחר מיום 16.3.2004, כאל התחייבויות בעלות תוקף חוזי. זאת, אף בהתעלם משאלת אי-החוקיות של התחייבויות מעין אלה נוכח הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ובהעדר חתימות של ראש העירייה והגזבר. עיון בשני המכתבים האמורים מלמד כי הם בגדר הודעה על מדיניות העירייה בנוגע לשיעור הארנונה בה יחויבו תעשייה חדשה ומשרדים חדשים בכלל, ומשרדיה של המשיבה בפרט; והכול כסיכום של הפגישה שהתקיימה בין ראש העירייה ונציגי העירייה לבין נציגי המשיבה ביום 2.6.2003. ספק רב בעיני אם יש במכתבים אלה כדי להצביע על כך שנכרת חוזה בין העירייה לבין המשיבה בנוגע לשיעור הארנונה בו תחויב המשיבה. האמנם ניתן לקבוע בנסיבות העניין כי כאשר העירייה הודיעה על כוונתה להפעיל את סמכויותיה להפחתת הארנונה שתחול על משרדים חדשים ותעשייה חדשה, והחלטתה הייתה תלויה על-פי חוק באישור השרים, נוצרה בכך התקשרות חוזית בין העירייה לבין המשיבה? האם בנסיבות אלה ניתן כלל לומר שלעירייה הייתה גמירות דעת להתקשר עם המשיבה בחוזה מחייב, כנדרש בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973? בהקשר זה חשוב להדגיש כי אין מחלוקת שחוזי הרשות כפופים למשטר של דואליות נורמטיבית, וכי לצד המשפט הציבורי חלים עליהם גם דיני החוזים הכלליים, ובכלל זה הדרישה כי החוזה ישקף את הסכמת הצדדים לו (ראו: עע"ם 8183/10 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מועצה אזורית גולן(טרם פורסם, 22.8.2010), פסקה 12 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה); דפנה ברק האחריות החוזית של רשויות המינהל(1990), בעמ' 57-56; גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית(1999), בעמ' 21-17). במקרה שלפנינו איני סבורה כי יש בפנינו בסיס עובדתי ומשפטי מספיק לקביעה כי גובשה הסכמה חוזית מחייבת בין העירייה לבין המשיבה בנוגע לשיעורי הארנונה בהם תישא המשיבה; בפגישה שנערכה בין ראש העירייה לבין נציגי המשיבה ובמכתבי הסיכום שבאו בעקבותיה אין די כדי להקים את מפגש הרצונות הנדרש לשם כריתתו של חוזה. במובן זה יש להבחין בין הפרשה שנדונה במקרה דנן לבין הפרשה שנדונה בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים(טרם פורסם, 22.1.2009); שהרי באותה פרשה לא הייתה מחלוקת בשאלת עצם קיומו של הסכם, שעיריית ירושלים הייתה צד לו, והשאלה שהתעוררה נגעה להשלכות של אי החוקיות שנפלה באופן כריתת ההסכם האמור.
במקרה שלפנינו אני סבורה כי ניתן לראות במכתבים הנזכרים לעיל לכל היותר הבטחה מנהלית.
...
אכן, כפי שציין חברי המשנה לנשיאה אפשר שהעירייה התרשלה בעת שנתנה הבטחתה בלא להקפיד על התנאים הנדרשים בחוק. כשלעצמי, אני נוטה לדעה כי התנאי בדבר הצורך באישור השרים אכן עולה מהמכתב הנדון של מנהל אגף השומה והארנונה. מכל מקום, אף אני, כחברי, סבורה כי לא הוכח שהעירייה פעלה בחוסר תום-לב, ומעצם העובדה שפנתה כדי לקבל את אישור השרים עולה כי מצד העירייה היה רצון לממש את ההבטחה. זאת ועוד, אף איני שותפה לעמדתו של בית המשפט קמא כי בנסיבות כפי שתוארו לעיל נגרם "אי צדק הזועק מהעובדות" מן הסוג המצדיק מתן תוקף לפעולה שנעשתה בחוסר סמכות. אמנם מכתבו של ראש אגף השומה והארנונה בעירייה ודאי נטע ציפיות בקרב המשיבה, אך גם אם הייתה למשיבה ציפייה כי במעבר משרדיה לפתח-תקווה היא תיהנה מהפחתת הארנונה, הרי לא הייתה לה הבטחה מחייבת שיכולה הייתה להסתמך עליה כדי לכלכל את צעדיה. בנסיבות העניין, גם אם נכזבה ציפייתה של המשיבה, עילה שבדין לא הייתה לה."
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
