ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נגד מיכאל שרף
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 14/6/2011
על ידי כב' השופט: י' עמית
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסק הדין שהכיר באחריותו של המעביד בתביעת רשלנות של עובד בשל אוטם שריר הלב שנגרם לו במהלך ויכוח סוער בינו לבין חבריו לעבודה.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור
מתוך פסק הדין:
"דומה כי לא בכדי לא עלה בידי המשיב להצביע ולו על תקדים אחד של בית המשפט העליון או של בית משפט מחוזי, שבו הוכרה אחריותו של מעביד ברשלנות בגין אוטם לבבי בו לקה מי מעובדיו. לטעמי, פסק דינו של בית משפט קמא מטשטש עד מאוד את ההבחנה בין דיני ביטוח לבין דיני רשלנות, ושומה עלינו להבחין היטב בין השניים. ברגיל, הסוגיה הסבוכה של אוטם שריר הלב שנגרם במהלך העבודה ועקב העבודה, נדונה כדבר שבשיגרה בבית הדין לעבודה במסגרת תביעות עובדים כנגד הביטוח הלאומי. אך מעביד אינו מבטח של עובדו בביטוח "כל הסיכונים". גם אם נגרמה לעובד תאונה במהלך העבודה ועקב העבודה, אחריותו של המעביד תוכר רק אם יוכח "אשם" מצידו, אם במסגרת עוולת הרשלנות ואם במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה. אלא שעל מנת לייחס אשם למעביד במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי המעביד "יכול" היה לצפות (הצפיות הפיסית) ו"צריך" היה לצפות (הצפיות הנורמטיבית) את אירוע הנזק. כאשר בתאונת עבודה בדמות אוטם שריר הלב עסקינן, הדבר כרוך בקשיים עליהם נעמוד להלן. "
"אלא שאיננו בעולם אידילי, ולא טבעו של עובד או מעביד זה כשל אחר. יש מרגיזים מחד ויש מורגזים מנגד, יש "הלוקחים" ללב ויש שאינם לוקחים ללב. רוצה לומר כי לחץ בעבודה, וויכוחים ומחלוקות, המביאים בעקבותיהם רוגז, כעס, חימה – בין כאלו שבאים לידי ביטוי חיצוני ובין "כבושים" בליבו של אדם – הם ביטויי רגש והתנהגות יומיומית, בבחינת "סיכון" רגיל ושכיח. אולם אירוע לבבי כתוצאה מרגשות אלו, אינו סיכון שכיח, ורק נזקים צפויים יכולים להיחשב כ"גורמי אשם" בשלב תיחום האחריות (גלעד וגוטל, 389).
לכן, גם בהנחה שהמערערת יכולה הייתה לצפות כי יתעורר ויכוח נוקב בין המשיב לבין הטכנאים האחרים (ואזכיר כי המשיב הגיע למקום העבודה שלא ביום עבודתו), איני סבור כי הייתה יכולהלצפות כי אותו ויכוח יביא את המשיב לרוגז ולהתרגשות כה חריגים, עד כדי אוטם שריר הלב. בהיעדר יכולת לצפות את הליך הגרימה ואת סוג הנזק, אין להטיל "אשם" על המערערת (והשוו לע"א 7021/99 עיזבון ויצמן נ' סלע, פ"ד נו(1) 822 (2001), שם נדון מקרה טרגי של התאבדות תלמיד בעקבות אמצעי משמעת שנקט נגדו בית הספר. נקבע כי בית הספר לא יכול היה לצפות את הנזק).
ומזוית נוספת: וכי מה יכולה הייתה המערערת לעשות כדי למנוע את הנזק? האם היה על המערערת לאסור על עובדיה לשוחח או להתווכח ביניהם, או לאסור עליהם להתגודד כפי שהוצע על ידי המשיב בדיון שבפנינו? או שמא היה עליה להוציא "צו הרחקה" המונע מאחרים להתקרב למשיב ת"ק פרסה או ת"ק מטרים? האם היה על המערערת לנקוט עמדה ולהתערב בסכסוך בין המשיב לבין הטכנאים האחרים, ושמא היה בכך כדי ללבות את הסכסוך בינו לבין הטכנאים האחרים? או שמא היה על המערערת לאסור על המשיב לבצע משמרות לילה – בניגוד לאינטרס של המערערת ואף בניגוד לאינטרס המובהק של המשיב שביקש להשביח את שכרו – על מנת שלא להעמידו בקונפליקט עם טכנאים אחרים? כל אלה שאלות רטוריות, שיש בהן להמחיש כי על מנת להטיל אחריות על מעביד, יש להראות במה התרשל כלפי העובד, ובכך כשל המשיב במקרה שבפנינו. "
"המשפט מכיר בכך כי אין להטיל מעמסה כספית כבדה על סוגים מסוימים של יוצרי סיכון, באופן שיהפוך את פעילותם לבלתי כדאית מבחינה כלכלית, מה שעשוי לפגוע בסופו של דבר בחברה בכללותה (תמר גדרון "עוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור" הפרקליטמב 126, 136 (התשנ"ה)). שיקולים כלכליים הם אפוא שיקולים לגיטימיים לצורך הקביעה אם להטיל אחריות אם לאו, ובהקשר זה ידועה נוסחת לרנד הנד, לפיה מקום בו תוחלת הנזק גבוהה מהאמצעים למניעת הנזק, התנהגותו של המזיק תיחשב כרשלנית. ולענייננו, על מנת למנוע מקרה בו עובד ילקה בליבו עקב התנהגותם של חבריו לעבודה כלפיו, יידרשו המעבידים להשקיע תשומות ניכרות של משאבים לעומת סיכויי התרחשות קטנים של הליך הגרימה. להטלת אחריות נזיקית במקרים מעין אלו השלכות לא רצויות על חיי המסחר והכלכלה, ולטעמי, גם על יחסי העבודה. שאם המעביד יידרש לגלות מעורבות-יתר ביחסים בין העובדים לבין עצמם, הדבר עלול להביא בתורו לפגיעה בערכים אחרים, כמו פרטיותם של העובדים.
ודוק: איני בא לומר כי לא ייתכנו כלל מקרים בהם יימצא מעביד אחראי גם לאירוע לבבי שנגרם למי מעובדיו, אולם מקרים אלו יהיו חריגים וקיצוניים במיוחד, ולא זה המקרה שבפנינו. "
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
