ת"א 2463-05 עז' אושר רחימי ואח' נ' חריזי עמיר ואח'
בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו
ההחלטה ניתנה ביום: 11/4/2011
על ידי כב' השופט: אליהו בכר
עניינה של ההחלטה: האם האירוע שבגינו נפטרה קטינה כתוצאה מנעילתה באוטובוס הסעה לבית ספרה מהווה תאונת כהגדרתה בחוק הפלת"ד?
בית המשפט המחוזי הכיר באירוע כתאונת דרכים
מתוך ההחלטה:
"פסה"ד המנחה בדבר אופן ההליך הפרשני הראוי לסעיף 1 הינו פסה"ד בעניין 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532 (1996) (להלן:"פרשת עוזר").
...
במסגרת ההליך הפרשני, יש לבחון אם כן בשלב הראשון האם המאורע נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, כעולה מסעיף 1 לחוק. בהגדרה זו כאמור שישה מרכיבים: א. מאורע; ב. נזק גוף; ג. עקב; ד. שימוש; ה. רכב מנועי; ו. למטרות תחבורה."
"אירועים במהלכם מתרחשת פגיעה גופנית בשל התנגשות בין כלי רכב או בין כלי רכב והולך רגל הינם דוגמאות ברורות ומובנות מאליהן ל"מאורע" המהווה תאונת דרכים, יחד עם זאת יתכנו מקרי ביניים שהקביעה לא תהיה לגביהם כה ברורה על פניה. כך למשל מקרים בהם מצטבר נזק ע"י מה שכונה בפסיקה "מיקרוטראומות" שכל אירוע קטן יביא להתפרצותן, לא יהווה "מאורע" כאמור (ר' ת"א (שלום עכו) 1647/88 בכר נ' ציון חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (אנגלרד, 175 שם) כך גם טלטלה קלה ברכב הגורמת להתפרצות כאבי גב לאדם הסובל ממחלת גב אינה צריכה להיחשב כתאונת דרכים או למצער כשניתן להפריד בין הנזק הקיים קודם לנזק שנגרם במהלך הנסיעה יש לפצות רק על הנזק שבנסיעה (ר' אנגלרד 176 שם )."
"לא יכול להיות חולק כי סגירת דלת הרכב על אצבעו של מי שמבקש לרדת ממנו מהווה מאורע המוגדר כתאונת דרכים, כך גם סגירת דלת כלי הרכב על חייו של אדם המבקש לרדת ממנו אך אינו יכול, מאחר ואינו מסוגל לכך פיסית (תינוק/ילד/נכה) או אינו מסוגל לכך מאחר והיה מי שמנע ממנו לעשות כן כשנעל האוטובוס, מן הדין שנעילת הדלת כאמור תהווה "מאורע"."
"...ההבחנה בין מאורע פתאומי וחד פעמי שיכול ויהווה תאונת דרכים לבין שימוש מתמשך בכלי רכב המביא למשל לירידה בשמיעה ולכן אינו "תאונת דרכים", דומה לאבחנה שנדרשת להגדרת "תאונת עבודה" בחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב] להבדיל מ"מחלת עבודה" (ר' ריבלין 47-48 שם)."
"מכל מקום, אירוע שמסתיים באופן כה קשה,בסמיכות זמנים כה רבה לתחילתו, לכל המאוחר כתשע שעות לאחר תחילתו, לא יכול בעיני שלא להוות מאורע. מקורו של המאורע בנסיבות בנעילת דלת האוטובוס על ידי הנתבע 1 ולכן לטעמי עסקינן במאורע כפי דרישת ההגדרה הבסיסית בחוק הפיצויים."
"התובעים הדגישו, כי שהייה ברכב חונה כשלעצמה אינה מהווה שימוש ברכב בעת המתנה לנסיעה שתבוא וכל עוד לא החלו בצעדים אקטיביים לשם תחילת הנסיעה (רע"א 3149/09 קרנית נ' סקאפי, המאגר ואח' (לא פורסם [פורסם בנבו] 19.7.09)) כך גם לגבי הרכב דנא שסיים את נסיעתו והיה בחניה שעות ארוכות ללא שימוש תחבורתי כלשהו.
התובעים אף הפנו לפסיקה לפיה רכב יכול וישמש זירה בלבד לאירוע דוגמת ע"א 5408/03 עבד אבו קטיפאן נ' נתן כהן ואח' [פורסם בנבו] וכן רע"א 8225/03 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' נבאל מחמוד ח'טיב ואח' (לא פורסמו [פורסם בנבו] 14.6.04) (להלן:"פרשת אבוקטיפאן") שנדונו במאוחד, בהם נפגעו ילדים ששהו ברכב שהתלקח.
לבסוף ולשם הוכחת המגמה המבקשת לצמצם את פרשנות סעיף 1, הפנו לאירוע בו יצא נהג מרכב לצורך בדיקת רכב אחר עימו ארעה תאונה כאשר רכב צד ג' פגע בו וביהמ"ש ראה בו הולך רגל ולא משתמש ברכבו (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי – (לא פורסם [פורסם בנבו] 8.11.07) (להלן:"פרשת ביטוח חקלאי") וכלשון כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין: "היום, לאחר שנחקק תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל-מנת שיוכר הנפגע כ'נוהג', נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר – מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק"). "
התובעים אינם מתעלמים מהחלטת כב' הש' טהר שחף בת"א (שלום - באר שבע) 3886/02 טלקר ירדנה ואח' נ' חיים חנה ואח' – (לא פורסם [פורסם בנבו] 6.6.05) בו נדונה תובענה דומה עת תינוקת הושארה ברכב נעול ונפטרה מהחום, אך הם ביקשו לאבחן המקרה שם מהמקרה כאן בטענה שהתינוקת שם היתה בת למטה משנה ולכן משוללת כל יכולת ניידות עצמאית לצאת את הרכב בכוחות עצמה והיה עליה להיעזר באחרים לשם כך. מעבר לכך, קיימת פסיקת ביהמ"ש המחוזי בת"א (מחוזי-י-ם) 9263/07 רחמים קטן נ' כלל – לא פורסם [פורסם בנבו] (8.8.2010) (להלן "פרשת קטן") הקובעת אחרת. בפרשת קטן נדון ענינו של אדם שעצר את רכבו מאחר וחש ברע. הנוהג כפי הנראה איבד את הכרתו ונלכד ברכב במזג אוויר חם במיוחד 3-4 שעות ברציפות ולבסוף חולץ וסבל נזק נוירולוגי בשל מכת החום. כב' הש' חנה בן עמי סברה, כי אין מדובר בתאונת דרכים באשר הרכב היווה אך זירה לאירוע. אם כך לגבי אירוע שהחל בנסיעה עצמה, סברו התובעים, כך יש לנהוג גם במקרה דנן.
בנוסף טענו, כי עניין טלקר נדון בבימ"ש שלום שאינו מנחה או מחייב את ביהמ"ש המחוזי, ולבסוף עניין טלקר נדון בשנת 2005 עוד קודם למגמה שהסתמנה בביהמ"ש העליון וביהמ"ש המחוזיים לצמצום הפרשנות להגדרות תאונת דרכים ושימוש ברכב מנועי."
"... במקרה דנן האוטובוס אמנם סיים את מהלך הנסיעה לאחר שנהגו החנה את כלי הרכב אלא שהנסיעה עבור אושר למעשה לא הסתיימה, ולמרבה הצער לא תסתיים לעולם.
אין לראות שלב הנסיעה כמסתיים עבור הנוסע במצבה.
מצב דברים זה הינו נכון באופן מיוחד בכל הקשור עם תינוקות, ילדים ומוגבלים שאינם מסוגלים לסיים את הנסיעה בעצמם אלא תלויים באחרים על מנת לסיימה, וכן ביחס לאלה שנמנע מהם לרדת מהרכב לאחר שנעלו אותו. ביחס לאלה יש לראות את שלב הנסיעה כמסתיים רק לאחר שקבלו את הסיוע המתאים לסיימו מאחרים, בדר"כ מהנוהג. ככל שלא יסייעו להם לסיים הנסיעה, הם ימשיכו לשהות ברכב שלא מרצונם. השארתם ברכב ללא יכולת לצאת ממנו מפקיעה מהם את הרצון והיכולת לסיים את הנסיעה וכך יש לטעמי לקבוע.
לפיכך, יש לאבחן בין המקרה דנן לפרשת ינטל ולומר, כי עצם השהייה בכלי הרכב לאחר חניית האוטובוס אינה מסיימת את הנסיעה ביחס לכל אלה שאינם יכולים לסיימה בין שאינם כשירים פיסית לסיימה (תינוקות/מוגבלים פיסית ונפשית), ובין שאפשרות זו הופקעה מהם על ידי נעילת הדלת ע"י אחר, בדר"כ הנוהג. מכאן, שיש לראות בנסיבות המיוחדות כאלה המצדיקות לראות בשהיית הנוסע במצבו זה באוטובוס נסיבות מאונס ולפיכך אין שלב הנסיעה מבחינת הנוסע מסתיים והינו ממשיך לכן להשתמש בכלי הרכב כנוסע."
