עא (ת"א) 9977-08-10 אוהד בר-הדס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 26/6/2011
על ידי כב' השופט: ישעיהו שנלר
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו לפיה נדחתה על הסף תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח מחברות הביטוח, בגין התיישנות.
רקע: המבוטח, שהיה מבוטח בעת התאונה בפוליסת תאונות אישיות לתלמידים, נפצע בברכו במהלך השתתפותו במשחק כדורגל שנערך במסגרת מחלקת הנוער של הפועל רמת גן. בנוסף היה מבוטח בעת התאונה באמצעות חברת ביטוח נוספת לפי פוליסת ספורטאים. המבוטח הגיש את תביעתו לתגמולי ביטוח לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. המבוטח טען, כי יש להחיל את המועד תחילת מניין ההתיישנות החל מהמועד בו נודע לו על קיומם של הביטוחים ועוד טען לעניין מועד התגבשות הנזק.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"בית המשפט קמא הוסיף וניתח את חובת ההתייעצות של נפגע בהסתמכו על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 2071/99 שמיר נ כלל (לא פורסם 15.5.2000) (להלן: הילכת שמיר) אשר קבעה כי על מנת שמערער יוכל להשעות את מרוץ ההתיישנות, עליו להוכיח כי פנה לייעוץ משפטי, או למוסד שבו נפגע. חובה זו באה לידי ביטוי אף ביתר שאת במקרה שלפנינו בו היו למערער שירותים משפטיים זמינים.
בית המשפט קמא אף שלל את תחולתו של ע"א (י-ם) 2576/08 כלל נ קוממי (לא פורסם 5.2.2009) (להלן: הלכת קוממי), אשר לפיו נדחתה טענת ההתישנות, לכאורה בנסיבות דומות. בית המשפט מצא שני טעמים להבדל בין המקרים. הראשון, הילכת קוממי עוסקת בתביעת עיזבון, בעוד שבמקרה זה עסקינן בתובע עצמו, השני, הילכת קוממי בוחנת מקרה בו ההורים טוענים כי לא ידעו, ואף לא יכולים היו לדעת על קיומו של ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בעוד שבמקרה דנן אין חולק כי האם ידעה על קיומה של פוליסת התלמידים, וכן יכולה הייתה בנקל לגלות על קיומה של פוליסת הספורטאים."
"עיון בכתב התביעה שהגיש המערער מלמד, שצודקות המשיבות בטענתן כי נושא הימנעות המשיבות מהמצאת הפוליסות לא עלה בכתב התביעה, ועל כן בצדק ציינו ב"כ המשיבות, בפתח הדיון בבקשה לדחייה על הסף, כי הם מתנגדים לכל שינוי חזית."
,אכן התגלתה מחלוקת בשאלה בדבר קיומה של חובת היוועצות עם עו"ד, לרבות בכל הקשור בפוליסת תלמידים, וכך גם בספרות.
בספרו של שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (2005) בכרך הראשון בעמ' 672, מציין המחבר כי ברוב המקרים נדחתה טענה של אי ידיעה על קיומה של פוליסה וראה ה"ש 46, שם.
מנגד, בספרו של אליאס דיני ביטוח (2009) כרך ב', בעמ' 1497, סובר המחבר כי יש להעדיף פרשנות מרחיבה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות "כמו כן, לדעתנו, אין לצפות מהמבוטח לערוך בירור בקשר לקיומו של ביטוח, כאשר הוא כלל אינו ער לאפשרות שהנזק מבוטח בפוליסת
ביטוח", תוך הפנייה למקרה בו הגישו הורי מנוח תביעה כנגד מבטחת וכפי שארע בהלכת קוממי. כך גם מסביר המחבר כי תובעים שכאלו לא ישנו על זכויותיהם אלא נתפסו לכלל טעות הגיונית ומובנת, הגם שבה"ש מפנה המחבר למקרה ובו נדחתה תביעה בגין התיישנות לאור ידיעת אם המבוטחת על אודות קיומו של ביטוח, אך אי ידיעה על תנאיו.
ההכרעה בין שתי הגישות קשורה להיבטים שונים הקשורים לנושא ההתיישנות. כך, הגישה הליברלית אשר רואה לצמצם דחיית תביעה בגין התיישנות לאור זכות הגישה לערכאות, וכך גם אותה גישה שסוברת שאין מקום לדרוש מנפגע באירוע שיכול ומהווה הוא מקרה ביטוח, לבחון שמא קיים כיסוי ביטוחי לאותו אירוע.
מנגד, אם נקבל גישה מרחיבה זו, המשמעות תהא כי מדובר ביישום של מבחן סוביקטיבי יותר, כך גם באופן תיאורטי אם נקבע כי נפגע אינו חייב לברר מאומה אודות ביטוח, אזי גם אם גילוי הנושא הביטוחי בדרך זו או בדרך אחרת, יחול שנים רבות לאחר מקרה הביטוח, לרבות לאחר תקופה של 7 שנים, רוקנו למעשה את נושא ההתיישנות בתביעות הנסמכות על פוליסות ביטוח ובניגוד לאותם עקרונות ששימשו בסיס להצדקת נושא ההתיישנות בכלל והתיישנות מוגבלת בביטוח בפרט.
במקרה דנן אין אנו נדרשים להכרעה במחלוקת האמורה לאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה.
אותה הפרדה מלאכותית שמנסה ב"כ המערער לטעון לה אינה מקובלת עלי.
אין חולק כי אמו של המערער ידעה גם ידעה אודות פוליסת התלמידים עוד טרם תום תקופת ההתיישנות. משכך, לשיטתי, יש לראות ידיעתה זו כידיעת המערער ובנה. לא נטען כאילו מערכת היחסים שבין המערערת לאמו שונה היתה ממערכת יחסים רגילה, ועל כן מצופה כי במערכת יחסים רגילה של הורה ובנו, לא תסתיר האם ידיעה זו מבנה.
על אחת כמה וכמה יפים הדברים מעת שמדובר באם שהינה עורכת דין וקל וחומר בהיותה עוסקת בנזיקין."
