מעשה בריונות והגדרה של תאונת דרכים

עא (חי') 46558-03-10‏ ‏ עזבון המנוחה זינו טל ואח' נ' אסעד שיבלי ואח'

בית המשפט: המחוזי בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 5/9/2011

על ידי כבוד השופטים: יגאל גריל, ס. נשיא (אב"ד), עודד גרשון ויעל וילנר

עניינו של פסק הדין: האם האירוע שבמהלכו נהרגה המנוחה שנהרגה ביום כיפורים בשל פגיעה של  שטרקטורון שהיה נהוג על ידי אסעד שיבלי אשר פגע בה בעת שרכבה על אופניה מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?

רקע: בית משפט השלום קבע, כי האירוע בו מצאה המנוחה את מותה אינו מהווה תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד, היות שהמעשה שהביא לפגיעה במנוחה, היה מעשה מכוון.

בית המשפט קיבל את את הערעור בדעת רוב של כב' השופטים גריל ווילנר, וכנגד דעתו החולקת של כב' השופט גרשון, וקבע, כי קרנית לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התאונה הייתה "מעשה מכוון".

מתוך פסק הדין:

"אין מחלוקת כי הנהג הורשע בהליך הפלילי בעבירות הדורשות יסוד נפשי של כוונה (חבלה בכוונה מחמירה וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה). יחד עם זאת, נקודת המוצא בענייננו, היא כי היסוד הנפשי הנדרש להוכחת 'הכוונה' במשפט הפלילי אינו בהכרח זהה ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת 'הכוונה' לצורך תחולת החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. לפיכך, העובדה שהנהג הורשע בהליך הפלילי בעבירות הדורשות יסוד נפשי של כוונה, אינה פוטרת מלבחון האם התאונה אירעה ב'מתכוון' בהתאם לפרשנות שניתנה ליסוד הכוונה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד."

"בע"א 1342/99  בנא נ' אררט, פ"ד נד(4) 433 נקבעה מהות הכוונה הנדרשת לצורך החרגת התאונה כ"תאונה במתכוון" (אומנם הדברים נאמרו בהקשר של סעיף 7(1) לחוק אך הקביעה נכונה  גם ליסוד הכוונה בסעיף 1 לחוק):

"הכוונה לגרום לתאונה, שבה דן סעיף 7(1) לחוק הפלת"ד, הינה כוונה של ממש, העולם כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה... בנסיבות המקרה דנן התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי אינה מוכיחה כי המערער התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, דהיינו בעודף הסתברות". "

"אם נסכם עד כאן – היסוד הנפשי הנדרש להוכחת הכוונה במשפט הפלילי אינו זהה למשמעות מונח זה בחזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, שפורש באופן צר יותר ומחייב רצון של ממש להתממשות התוצאה."

"ההלכה היא כי הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת מוטל על הטוען לתחולתה. לפיכך בענייננו, על קרנית הטוענת כי התאונה ארעה במתכוון, הנטל להוכיח זאת. בפרשת בלבן נקבע כי נטל ההוכחה הנדרש בעניין זה אינו נטל הוכחה מיוחד. את הכוונה יש להוכיח על פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות."

"בסיכומי המאשימה, בהתייחס ליסוד הנפשי שלווה את מעשיו של הנהג, נאמר כדלקמן: "הנאשמים הגיעו מלכתחילה לכפר תבור כשהם רכובים על הטרקטורון על מנת להשבית את קדושת יום הכיפורים ולהוכיח עליונותם על פני אנשי כפר תבור. לא הייתה כל מטרה אחרת בהגעת הנאשמים עם הטרקטורון לכפר תבור".... וכל זאת – כשהם אדישים לתוצאות הקשות העלולות לצמוח ממעשיהם ואף, ככל הנראה, עולצים למראה הפחד והבהלה שזרעו במקום והעובדה שאנשים נמלטו מפניהם". (עמ' 2 לסיכומי המאשימה)."

"כלומר, אף מהבנת בית משפט העליון את הסיטואציה, עולה כי מעשיו של הנהג לוו במודעות לסכנה הצפויה מההתנהגות הפרועה, החלטה לקרא תגר על ערכיו של הזולת, התנהלות מזלזלת ופזיזה - מודעות לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית. כל אלה, אינם מהווים כוונה במשמעותה על פי חוק הפלת"ד. לסיכום, הפרשנות שיש להעניק למושג "כוונה" כמשמעותו בחוק הפלת"ד היא דרישה לרצון ממשי לגרום נזק, ואין להסתפק במודעות לסכנה בלבד ולאפשרות התרחשות התוצאה.  על פי המיוחס לנהג בכתב האישום, וכעולה מהכרעת הדין ומפסק דינו של בית המשפט העליון - היסוד הנפשי שליווה את מעשיו של הנהג אשר גרמו למותה של  המנוחה, היה של מודעות בלבד, מעשה בריונות, רשעות, אדישות, אך לא כוונה. לא הוכח רצון חפצי, ממשי, להתממשות התוצאה הטראגית של קטילת חיי המנוחה. משכך, לא מדובר 'במעשה שנעשה במתכוון' הקבוע בחזקה הממעטת בהוראת סעיף 1 לחוק הפלת"ד."

"סיטואציה לפנינו היא לכל היותר פגיעה באדם תוך כדי פגיעה מכוונת באחר. היינו – המנוחה נפגעה שלא במתכוון, תוך כדי ניסיונו של הנהג לפגוע במתכוון בסינדר ובלוי. "

"כשלעצמי, אני סבורה כי  - פגיעה בלתי מכוונת על ידי מעשה מכוון -  אינה מהווה "מעשה שנעשה במתכוון" כלשון החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד. היינו, על המבצע להתכוון גם לתוצאה שארעה בפועל ולא רק למעשה. לשון הוראת סעיף 1 תומכת בבירור בפרשנות זו: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שנעשה כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם" (הדגשה שלי י.ו)."

השופט עודד גרשון דעת מיעוט:

"מה הדין כשאדם הורשע בבית משפט מחוזי, בין היתר, בעבירת הריגה אגב נהיגת טרקטורון "(...) בצורה פראית, חסרת עכבות, בזחיחות הדעת בדרגה מירבית, בפזיזות נוראה, באי-איכפתיות במדרג גבוה ביותר באדישות ואף באכזריות, בהתעלם מתנאי הדרך ומקיומם של אנשים ורוכבי אופנים רבים על הכביש, עולה ממעשיו ומאופן נהיגתו כי היה מודע לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאה קטלנית ואף היה אדיש לגבי אותה תוצאה" (עמ' 113 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, כב' סגן הנשיא יצחק כהן, בתיק פלילי 1144/07)(ההדגשות במקור. ע.ג.)? "

"הקטגוריה של תאונה מכוונת, מאגדת בתוכה קשת מקרים שהצד השווה שבהם הוא שהתאונה לא התרחשה במקרה, באופן בלתי צפוי ופתאומי, כדרך התרחשותן של תאונות רגילות, אלא שהיה מעורב בהתרחשותה מעשה שנעשה במתכוון על מנת לגרום נזק. עסקינן במצבים העשויים להיראות על פני השטח כתאונה, אולם בפועל התרחשותם לא היתה מקרית אלא מכוונת (ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938, 941 (2001) (להלן – "עניין לזר")). "

"כשלעצמי אני סבור כי התשתית הראייתית כפי שנקבעה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת וכפי שצוטטה לעיל, מוליכה למסקנה כי בנסיבות העניין ב"תאונה מכוונת", היינו, במאורע "שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון", עסקינן.

המשיב וחברו (מי שהיה הנאשם מס' 2 בהליך הפלילי) הגיעו לכפר תבור כשהם רכובים על טרקטורון. בחלק מהדרך נהג המשיב את הטרקטורון על שני גלגלים. כל זאת בעת שהכביש בו נסע היה הומה אדם, מבוגרים וילדים, כשחלק מהילדים רכובים על אופניים. המשיב לא עצר את רכבו, לא חזר על עקבותיו ולא פנה לאף אחת מהדרכים הצדדיות בכל אותן פניות שעבר בדרכו עד הגיעו למקום התאונה. המשיב לא עצר ולא האט בשום שלב, למרות הימצאותם של אנשים רבים על הכביש ולמרות ששניים מהם אותתו לו לעצור. המשיב אף כיוון את הטרקטורון לכיוונו של חיים סינדר אך זה קפץ הצידה ברגע האחרון וכך ניצל מפגיעה. בשלב מסוים המשיב אף הגביר את מהירות נסיעתו ונסע ישירות אל תוך ההמון מבלי ששעה לאיתותי התושבים שנעמדו על הכביש וסימנו לו לעצור. המשיב נסע ישירות אל תוך קהל האנשים מבלי לשנות את כיוון נסיעתו. המשיב הודה כי לא האט את מהירות נסיעתו, ואכן במקום האירוע לא נמצאו סימני בלימה. "