כתב סילוק עוצר את מירוץ ההתיישנות

תא (ראשל"צ) 50405-10-10 דוד ירמיהו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בראשון לציון

פסק הדין ניתן ביום: 23/10/2011

על ידי כבוד השופט: אורן שוורץ

עניינו של פסק הדין: האם יש לדחות את תביעתו של מבוטח בביטוח תאונות אישיות לתלמידים מחמת התיישנות אשר הגיש תביעה לבית המשפט לאחר שחלפו יותר משלוש שנים מהמועד בו חדל להיות קטין?

רקע: חברת הביטוח שלחה לתלמיד כתב סילוק והמבוטח טען, כי יש לעצור את מרוץ ההתיישנות נעצר ביום שבו נתקבל כתב הסילוק.

בית המשפט קיבל את התביעה

מתוך פסק הדין

" סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מהווה דבר חקיקה ספציפי (דין מיוחד) הקובע שבתביעה לתגמולי ביטוח, תקופת ההתיישנות תהא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח.

בעניינו, מדובר בפוליסת תאונות אישיות, על כן המועד ממנו תימנה תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד קרות התאונה: 28.8.06 [1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי, (ט.פ.) (2008)]. יחד עם זאת, מאחר שהתובע היה קטין בעת קרות התאונה, יחל מניין ההתיישנות במלאת לו 18 שנים."

"אני מקבל את עמדתה העקרונית של הנתבעת, על פיה ניהול משא ומתן ליישוב תביעת ביטוח אינו עוצר את מירוץ ההתיישנות. על השיקולים שביסוד עקרון זה עמדה השופטת שטרסברג כהן בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535, 554-555 (2000):         

"הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק".

אף המלומד שחר ולר, בספרו "חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 [כרך ראשון] (2005) 675, שנה בעניין זה:

"ראוי לאפשר ניהולו של משא ומתן ללא מורא וחשש שמא ייחשב הדבר להודאה בזכות, הדוחה את תחילתה של תקופת ההתיישנות...".

אלא שבעניינו הנסיבות שונות ואין מדובר במשא ומתן בעלמא, אלא בפעולות ממשיות שנעשו לסילוק התביעה.

ראשית, הנתבעת שלחה לתובע כתב סילוק ביום 25.2.10. כתב הסילוק אינו כולל בתוכו תניה כי הוא כפוף לטענת ההתיישנות על פיה בתאריך 8.8.10 תתיישן התביעה.

שנית, לכתב הסילוק צורפה חוות דעתו של ד"ר וייס, אורטופד מומחה מצד הנתבעת. בחוות דעתו של ד"ר וייס נקבע: "זכאי להכרה בנכות בשיעור 9.75%".

שלישית, לאחר שב"כ התובעת סברה שהתובע זכאי לפיצוי בגין שיעורי נכות גבוהים יותר, החלו הצדדים לפעול למימוש בדיקה משותפת. כך, במכתב שנשלח לתובע ביום 8.3.10 [נספח ו לסיכומי הנתבעת], הנתבעת כתבה כהאי לישנא:

"...לצערנו לא נוכל להיעתר לדרישתכם לשיפור נוסף להצעתנו. לאור הפערים ניתנת אפשרות לבדיקה משותפת, באם יש הסכמה יש לציין שמות מומחים בתחום".

אלא שמחמת תקלה כלשהי הסכמת הנתבעת לא הגיעה לידי ב"כ התובע, כפי שעולה ממכתב התזכורת נשוא תאריך 3.8.10.

הנה כי כן, הנתבעת לא חלקה על עצם קיום זכותו של התובע לקבל פיצוי, אלא חלקה על גובה הפיצוי. הנתבעת הסכימה לפצות את התובע בסך 40,059 ₪. מחלוקתם היחידה של הצדדים הייתה על ההפרש שבין קביעת המומחה הראשון לקביעת המומחה השני, הפרש בגובה 4.75% בלבד.

נסיבות חריגות אלה, מלמדות כי כל אדם סביר היה מניח שהנתבעת מכירה בחובתה על פי הפוליסה והמחלוקת שנותרה היא בדבר שיעור הפיצוי. וכך מובאים הדברים בספרו של ולר:

"המבוטח אינו חייב להצביע על הכרה מפורשת בזכותו: די בכך שיראה כי אדם סביר במצבו היה מסיק ממצגי המבטחת הכרה בחבותה".

[ולר בעמ' 672-673]

בתי המשפט מכירים בכך שכתב סילוק, או תכתובת אחרת מצד חברות ביטוח, יכול שיהיו בגדר הודאה במקצת הזכות [ראו האסמכתאות הרבות בפסק דינו של השופט דרורי בת"א 2261/00 (י-ם) גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, (ט.פ.) (2009)]. כך, בנסיבות פחות חד

משמעיות מענייננו נקבע על ידי השופט מינץ בת"א (ירושלים) 6723/04 שמידט נ' ביטוח ישיר בע"מ (טרם פורסם) (2006), בזו הלשון:

"...הסיבה השניה שאין לשעות לטענת ההתיישנות היא בעובדה שבמכתב הנתבעת מיום 22.6.03 בו הסכימה לפצות את התובע בסך של 6,200 ₪, קיימת הודאה בקיום זכותו של התובע לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח–1958, ומשכך תקופת ההתיישנות התחילה מיום אותה ההודאה. אכן נכון שבכותרתו של מכתב זה נכתבו המילים "מבלי לפגוע בזכויות", אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שהנתבעת הכירה בזכותו העקרונית של התובע לפיצויים. מתוך המכתב משתמע שהשגותיה מתביעתו של התובע היו קשורות אך למצבו הרפואי ולשיעור הפיצויים המגיעים לו, ולא נאמר ולו ברמז, שקיימת השגה כלשהי בעניין התיישנות התביעה".

      [ההדגש הוסף - עמ' 3 לפסק הדין]

שוכנעתי שהתובע הבין מפעולות הנתבעת, שתביעתו נמצאת בטיפול ענייני. בנסיבות אלה אני קובע שהנתבעת הכירה בזכותו של התובע, כקבוע בסעיף 9 לחוק התיישנות, וזאת במסגרת תשובותיה מיום 21.12.09 (כתב הסילוק ומסירת חווה"ד של ד"ר וויס) ומיום 8.3.10 (הצעה למנגנון של מומחה מוסכם). ברי אפוא, שבנסיבות אלה לא התיישנה התביעה דנן.

אני רואה לנכון לדחות את טענת התובע לחוסר תום לב מצד הנתבעת. הנתבעת פעלה כראוי: הפנתה את התובע לבדיקה מטעמה, מסרה לתובע את חוות דעת המומחה מטעמה וכן כתב סילוק תואם ואף שעתה לפניית ב"כ התובע לעריכת בדיקה משותפת של הנכות על ידי מומחה רפואי משותף.

אלא שדווקא דרך פעולה עניינית והוגנת זו, מצג הנתבעת מלמדת כי במקרה דנן לא מתקיימים הטעמים שעמדו ביסוד ההלכה שהצדיקה דחיית תביעה מחמת התיישנותה, כפי שנקבעה בע"א 1254/99 בעניין המאירי: הנתבעת לא נחשפה לסיכון ראייתי, הנתבעת כבר הכירה בחובתה לשלם מכוח הפוליסה והמחלוקת הכספית לא הייתה ניכרת, אין מדובר בתובע הישן על זכויותיו ואין עסקינן בתביעה מן העבר הרחוק [ראו לדוגמא: בר"ע (י-ם) 716/03 הדר חברה לביטול בע"מ נ' דהאן, (ט.פ.) (2004)]. נהפוך הוא, נסיבות עניינו מלמדות על הכרה במקצת הזכות, כקבוע בסעיף 9 לחוק התיישנות."