תא (עכו) 1529-05 ליא חסון נ' המועצה המקומית דאלית אל כרמל
בית המשפט: השלום בעכו
פסק הדין ניתן ביום: 3/11/21011
ע"י כבוד השופטת: שושנה פיינסוד-כהן
עניינו של פסק הדין: האם המועצה המקומית או חברת הביטוח שביטחה אותה או הקבלן המבצע או המתכנן אחראים לפיצוי של בעלי המסעדה שלטענתם נגרמו להם נזקים כספיים כבדים עד כדי סגירת המסעדה בשל ביצוע עבודות הרחבה ותיקון של הכביש הראשי בישוב, שגרמו להצפת המסעדה במי גשמים ולהפסד הכנסות?
בית המשפט דחה את התביעה.
מתוך פסק הדין:
"אוסיף, למעלה מהצורך, כי גם לגופה לא הוכחה טענת התובעים ביחס להפסדיהם כתוצאה מהפסקת פעילות המסעדה בעקבות ההצפה. לא הובאה ראשית ראייה ביחס לרווחיותה של המסעדה או ההפסד שנגרם לה כתוצאה מההצפה, העבודות בכביש או בכלל."
"לתובעים לא היה ביטוח לכיסוי נזקי ההצפה, הנתבעת סרבה לפצותם והם נאלצו להשלים עם קריסת המסעדה והפיכתם לנטולי מקור הכנסה. ממילא, אף אם היו בידי התובעים המשאבים הכספיים לפתיחת המסעדה בשנית, לא היה זה סביר כי יעשו כן שהרי לא חל שינוי במצב הדברים בשטח והחשש להצפה חוזרת כתוצאה מסלילתו ופיתוחו הפגומים של הכביש נותר על כנו.
"איני יכולה לקבוע מהי הסיבה שגרמה להצפת המסעדה. כל שבאפשרותי לקבוע הוא כי ביום ההצפה, 31.12.98 ירדו כמויות גשמים חריגות ביותר בדלית אל כרמל. אין הוכחה כי לא די בכמויותה גשם שירדו על מנת לגרום לאותה הצפה. לכאורה די בכך על מנת לדחות את התביעה. יחד עם זאת לאור העובדה כי הנתבעים מאשרים כי מערכת הניקוז לא הייתה עורכה לשיטפון גשם אשר כזה, הנני מוצאת לנכון מלהמשיך ולבחון את התביעה לגופה."
"פסק הדין המקיף דן באחריות רשויות מקומיות, המדינה והגורמים האחראיים על הניקוז לנזקי הצפות הוא ע"א 2906/01עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ(2006) (להלן: "עניין עירית חיפה"). נקבעה בו קיומה של חובת זהירות מושגית של רשויות מקומיות ביחס לתושביהן להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום..."
"אני מייחסת מהימנות לרישומים, מדובר ברישומים שהם כשנה לפני מועד ההצפה. יש בהם התייחסות לנושא הניקוזים, יש בכך להעיד על מודעות לבעיה ועל פתרון שבוצע.
המועצה טוענת כי לאחר ארוע ההצפה של 31.12.98 לא היו עוד הצפות באזור, מכך ניתן ללמוד כי העבודות בוצעו בצורה סבירה. לשיטת המועצה ההצפה הוכרה כ"אסון טבע" ע"י ממשלת ישראל (סע' 30 לתצהיר מר עאמר).
מתעודת עובד ציבור של השרות המטאורולוגי עולה כי כמות הגשמים ביום ההצפה צפויה בתדירות של 25-30 שנה ואף בחלק מהיממה בתדירות של 50-100 שנה. זאת, בצרוף העובדה כי נראה שלאחר ההצפה נשוא הדיון לא היו הצפות נוספות, מעידים על חריגות המקרה.
העניין שלפניי שונה מהעניינים שנדונו בעניין עירית חיפה ובעניין שטרנברג. שם, לא בוצעו שינויים והתאמות במערכת הביוב במשך שנים. הוכח לבית המשפט מה היו הסיבות להצפה ונקבע כי הנתבעות לא עשו את שמוטל עליהן כדי למנעה. לפניי אין כל ראיה ביחס לסיבת ההצפה, קיימות ראיות המעידות על כך כי הנתבעות ביצעו עבודות לשיפור התשתית במקום, באמצעות אנשי מקצוע וכי ביום ההצפה ירדו כמויות משקעים חריגות ביותר."
"לאור כל האמור איני מוצאת כי מי מהנתבעות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. לא מצאתי כי מי מהנתבעות עשתה מעשה שלא היה עליה לעשותו או נמנעה ממעשה שהיה עליה לעשותו. התכניות והעבודות בוצעו על ידי אנשי מקצוע, בפיקוח צמוד של המועצה, בהתאם לתכניות שאושרו על ידי רשויות התכנון. לפיכך בעניין תכנון ובניית הכביש, פעלו הנתבעות בסבירות."
"התובעים לא ציינו בתביעתם מהי החובה החקוקה שאת הפרתה הם מייחסים לנתבעות. בסיכומיהם מפנים לסע' 235(2) לפקודת העיריות כחובה שהופרה ע"י המועצה. כפי שקבעתי לעיל, המועצה פעלה לקיום חובתה שבסע' 235(2) עת ביצעה את העבודות בכביש ועשתה זאת בסבירות. כאמור בעניין שטרנברג ביחס להפרת חובה חקוקה נדרשת מידה של סבירות בפעילות הרשות. אין המדובר בהטלת אחריות מוחלטת."
