ע"א 9165/09 אליהו כתריאל נגד מחאמיד חדד עלי, איילון חברה לביטוח בע"מ, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'
וע"א 9893/09 מנאע עורוה נגד חמוד ולאא, "כלל" חברה לביטוח בע"מ, עיריית אל שאג'ור, סרחאן עלי חסן ו. קרנית
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 16/11/2011
ע"י כבוד השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין
עניינו של פסק הדין: בשני הערעורים עומדת שאלה משפטית משותפת, והיא – האם נהג חסר ביטוח, אשר נתבע בתביעת השתתפות על-ידי "קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" (להלן: קרנית), זכאי לחזור כלפי מי שגרם לתאונה ברשלנותו?
בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים
מתוך פסק הדין:
"האפשרות לתבוע השתתפות מאת גורמים אחרים, שאינם חבים לפי חוק הפיצויים, הוכרעה בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין אכרם חוסיין. שם נקבע כי עיקרון ייחוד העילה, הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, מקים מחסום מהותי מפני הגשת תביעה של נפגע נגד מי שאינו חב לפי חוק הפיצויים. משמעותו של מחסום זה היא שלא עומדת לנפגע כל עילה מהותיתנגד גורמים "חיצוניים" לחוק הפיצויים. כידוע, תנאי לחיוב נתבע בהשתתפות כלפי מי ששילם פיצויים הוא כי עומדת לנפגע עצמו עילה נגד אותו נתבע (ראו למשל: דניאל פרידמן ונילי כהן "שיתוף בחיוב" דיניחיובים – חלק כללי155, 266-265 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). אמנם, מקום בו מנוע הנפגע מהגשת תביעה נגד הנתבע בתביעת השתתפות עקב מחסום דיוני, אין בכך כדי לאיין גם את זכות ההשתתפות של מי שחויב בפיצויים, אלא שלא כך הוא הדבר מקום בו המחסום הוא מהותי. כך למשל, התיישנות תביעתו של הנפגע נגד הנתבע בתביעת ההשתתפות לא מאיינת את זכותו של מזיק אחר שחויב בפיצויים לתבוע השתתפות. לעומת זאת, מקום בו מנוע הנפגע מהגשת תביעה נגד הנתבע בתביעת השתתפות עקב מחסום מהותי, משמעות הדבר היא כי הנתבע בהשתתפות כלל אינו אחראי לנזקים שנגרמו, וממילא אין גם אפשרות לתבוע ממנו השתתפות בגין אותם נזקים. בהקשר זה, אין הבדל ממשי בין תביעת השתתפות המוגשת מטעם המבטחת החבה בנזקי הנפגע או מטעם קרנית, לבין תביעת השתתפות המוגשת מטעם נהג חסר ביטוח כמי שנתבע בעצמו בתביעת השתתפות. בכל מקרה, מקום בו קיים מחסום מהותי מפני הגשת תביעה ישירה של הנפגע נגד גורם שלישי מסוים, הרי שאותו גורם שלישי אינו בגדר "מזיק" ואין הוא נושא בכל אחריות לנזקים שנגרמו. בכך נשמט גם היסוד לחיובו בהשתתפות.
השאלה אם המחסום שמקים עיקרון ייחוד העילה מפני הגשת תביעה של הנפגע נגד גורמים "חיצוניים" לחוק הפיצויים הוא אכן מחסום מהותי, או שמא המדובר במחסום דיוני בלבד, הוכרעה כאמור בעניין אכרם חוסיין. שם נקבע כי כוונת המחוקק הייתה למנוע כליל התדיינויות בשאלת האשם ביחס לתאונות דרכים. בדרך זו, כך נקבע, קיווה המחוקק לא רק ליצור מנגנון לפיצוי מהיר ויעיל של נפגעי תאונות דרכים, אלא גם להפחית את עומס ההתדיינויות בבתי המשפט ולמנוע את הקשיים השונים הכרוכים בבירור העובדות הדרושות לשם הסקת מסקנה בעניין קיומה של התרשלות.
בעבר הובעה גם עמדה שונה, התומכת בסיווג עיקרון ייחוד העילה כמחסום דיוני ולא מהותי (וראו עניין הכשרת היישובהנזכר לעיל).
...
גם לאחר מתן פסק-הדין בעניין אכרם חוסייןנשמעה ביקורת כלפי ההלכה שלפיה אין למי שחייב על-פי חוק הפיצויים זכות חזרה כלפי מזיקים "חיצוניים". כך למשל, בנייר עמדה שחיבר פרופ' אריאל פורת, הוצגו ההשלכות השליליות המסתברות של היעדר יסודות הרתעתיים בהסדר הקיים לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (ראו: אריאל פורת "ייחוד עילה – הצעה לשינוי החוק" (2010) www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/-14-6-10.doc). חלק מן המזיקים ה"חיצוניים", כך נטען בנייר העמדה, מושפעים היטב מתמריצים כלכליים, והיעדר הרתעה כלפיהם עשוי להוביל להתנהגות החורגת מסטנדרט הזהירות הראוי. הפיתרון שהוצע לבעיית היעדר ההרתעה הוא ביטול מחסום ייחוד העילה כלפי מזיקים "חיצוניים" (להבדיל מנהגים המעורבים בתאונה), ולחילופין, הכרה בזכותם של מבטחים לתבוע השתתפות מאת מזיקים "חיצוניים". פיתרון אחרון זה, כך נטען, ישמר את היתרונות הטמונים בהסדר הנוכחי מבחינת הנפגעים – פיצוי מהיר וללא הוכחת אשם, וגם יוביל ליצירת הרתעה יעילה יותר.
על הטענה כי סיווג מחסום ייחוד העילה כמחסום מהותי ולא דיוני מקדם את היעילות הדיונית נמצאו חולקים. כך למשל, במאמרו של עו"ד שמואל מורד, "נזק גוף שראשיתו בתאונת דרכים וסופו ברשלנות רפואית" הפרקליטמח(1) 105 (2004), נטען כי ההסדר המשפטי הנוכחי מתמרץ מבטחים, שביטחו מזיקים "חיצוניים" בביטוח אחריות, להסיט מקרי ביטוח שונים לגדר חוק הפיצויים באמצעות העלאת הטענה כי התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים". טענות מעין אלה, כך טוען מחבר המאמר, מובילות להתדיינויות ארוכות ומרובות צדדים, מסרבלות את הטיפול בתביעות וגורמות לדחיית תשלום הפיצויים לנפגע.
טענה אחרת שהעלו המערערים בשני התיקים שלפנינו, היא כי יש לאפשר להם לתבוע את הסכום שבו הם חבים לקרנית בתור נזק ישיר שנגרם להם, במסגרת תביעתם כניזוקים, ולא במסגרת תביעת השתתפות. "
"בענייננו, ההתנהגות העוולתית הנטענת היא כשל של העירייה בתחזוק הכביש שבו אירעה התאונה; הנזק הראשוני הוא נזק הגוף שנגרם לנהג חסר הביטוח, ולצורך הדיון נניח בשלב זה כי הוא קשור בקשר סיבתי עובדתי ומשפטי להתנהגות העוולתית. השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא אם התרחש אירוע מובחן נוסף, לאחר התאונה, ואם אירוע מובחן זה הוא שגרם לנזק הכספי של הנהג חסר הביטוח ("הנזק השני"). אם התשובה לכך היא בחיוב, יהיה מקום להכריע אם ניתן לייחס את הנזק השני (הוא הנזק הכספי בדמות החובה לשפות את קרנית) לאירוע הראשון (הוא תאונת הדרכים), לפי מבחני ריחוק הנזק.
"ודוק: מסקנה זו נוגעת לאפיונו של הנזק במסגרת תביעתו של הנהג חסר הביטוח בגין נזקיו שלו כנפגע. לפיכך, מסקנה זו אינה רלוונטית מקום בו תביעתו של הנהג חסר הביטוח כלפי מזיק "חיצוני" היא תביעת השתתפות. בתביעת השתתפות תובע הנהג חסר הביטוח כמזיק (ולא כנפגע) ועילתו בתביעה זו קמה מכוח חבותו המהותית של הגורם השלישי, הנתבע בתביעת השתתפות, כלפי הנפגע שהנהג חסר הביטוח חב בנזקיו. דחיית תביעת ההשתתפות של הנהג חסר הביטוח נגד מזיקים "חיצוניים" מושתתת, כאמור, על הלכת אכרם חוסיין, השוללת את קיומה של אותה חבות מהותית, ולא על מבחני ריחוק הנזק."
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.
