תא (ת"א) 37994-04 הראל (סהר) חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב מוטולה
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 30/11/2011
ע"י כבוד השופט: רחמים כהן
עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את מי שמכר כלי רכב גנובים / משוכפלים / מזויפים לפצות את חברת הביטוח לפי עקרון התחלוף בשל פיצוי ששילמה למי שרכש את כלי הרכב לפי ביטוח מסוג "ערבות להבטחת בעלות בכלי רכב פרטי", אשר מטרתה להבטיח פיצוי לרוכש רכב בתום לב כאשר זכות הבעלות נשללה ממנו.
בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבע לשלם רק 60% הואיל וחברת הביטוח מחקה מרשימת הנתבעים את משרד התחבורה אשר לפי בית המשפט יש לייחס לו 40% מהנזק.
מתוך פסק הדין:
"מכל האמור עולה, כי האינפורמציה היתה בהישג ידו של נתבע 1 והיה עליו לגלותה למר קוגמן ולמר חקק. נתבע 1 לא גילה לרוכשים באילו נסיבות רכש את כלי הרכב ומה היה המחיר ששילם תמורתם. כאשר נשאל נתבע 1 מדוע סיפר לרוכשים, כי רכש את הרכבים לבנו על אף שזו לא הייתה האמת, התחמק בטענה, הבלתי סבירה, כי חלפו 13 שנים וכעת אינו זוכר (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 9-14). בנוסף, נתבע 1 הוא אשר הביא לידיעת הרוכשים את קיומה של פוליסת הביטוח להבטחת בעלות ואף הוא רכש פוליסה זו. סבורני, כי ניתן להסיק מכך, שנתבע 1 חשש מטענות עתידיות של הרוכשים כלפיו והעדיף לפזר את הסיכון לגורמים נוספים.
על אף האמור לעיל, לא ניתן להטיל את האחריות כולה על נתבע 1. מר חקק בדק את הרכב שרכש עם חבר פחח ואף בדק את מספרו במוסך של מיצובישי ובמשרד הרישוי (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 1-7). מר קוגמן החליט להתקשר בעסקה עם נתבע 1 מבלי שבדק את מצב הרכב במשרד הרישוי או ביצוע בדיקה במכון או מוסך (מתוך הודעת קוגמן במשטרה מיום 10.8.97, ש' 4-5). מעבר לכך, גם לו רצה קוגמן לבדוק את מצב הרכב לאשורו במשרד הרישוי, כעולה מכתבי הטענות והעדויות- לא הייתה מתקבלת באותה עת תמונת מצב אמיתית עליה ניתן היה להסתמך.
לסיכום, מצאתי כי בנוגע לכלי הרכב שנמכרו לקוגמן ולחקק האחריות לפיצוי התובעת מוטלת על כתפיהם של נתבע 1 ונתבע 2 (משרד התחבורה – הערת מערכת) - אשר נמחק ללא צו להוצאות.
אילו התובעת לא היתה מגישה מלכתחילה תובענה נגד נתבע 2 או שהיתה מוחקת את נתבע 2 בשלב קדם המשפט, נתבע 1 היה יכול לשלוח הודעה לצד שלישי נגד נתבע 2. מחיקת התובענה בשלב זה, לאחר הגשת הסיכומים, מונעת מהנתבע את האפשרות לשלוח הודעה לצד שלישי. סיטואציה זו מעלה קשיים מרובים המתוארים בהרחבה על ידי פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן בפרק, "ריבוי חייבים" בתוך הספר, "דיני חיובים – חלק כללי" (1994), החל מעמוד 155.
הפיתרון הראוי, לדעתי, בנסיבות אלה הוא, שהתובעת רשאית להגיע להסדר עם אחד מהנתבעים, החייבים, אך אין היא יכולה לתבוע את מלוא נזקה מנתבע הנותר. אלא, היא יכולה לדרוש מהנתבע הנותר אך את חלקו היחסי בנזק שנגרם לתובעת.
לאור כל האמור סבורני, שחלוקת האחריות בין הנתבעים הייתה אמורה להיות 60% לנתבע 1 ו-40% לנתבע 2. לאור ויתור התובעת על חלקו היחסי של נתבע 2, נתבע 1 ישלם לתובעת את חלקו היחסי בלבד. "
