אחריות חברת שמירה לגניבת כבלי חשמל

ע"א 36801-04-11 אמקו ים בע"מ נגד צוות 3 בע"מ, הראל חב' לביטוח בע"מ ואח'

בית המשפט: המחוזי בבאר שבע

פסק הדין ניתן ביום: 10/1/2012

על ידי כב' השופט: אריאל ואגוו בהסכמתן של כב' השופטות שרה דברת - ס. נשיא - אב"ד ורחל ברקאי

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעור והערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום אשר במסגרת הסדר, שהוצג בפני בימ"ש השלום, וקיבל תוקף של פסק דין חלקי, הוסכם, כי תביעת השיבוב של כלל, תמוצה בסכום של כ- 656,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד והחזר האגרה, ובכך  יתייתר הדיון בתביעה גופה, ואילו המשך ההליך והבירור יעשו במישור הודעת הצד השלישי, במישור הקביעה האם חברת השמירה, צוות, חבה, כלפי אמקו, במלוא הסכום שעל אמקו לשלם לכלל, או בחלקו של סכום זה, ככל שימצא שלאמקו עצמה אחריות תורמת לאירוע הגניבה.

רקע: מדובר בפרשה של גניבת 39 תופי עץ גדולים המלופפים בכבלי חשמל מנחושת, שמשקל כל אחד מהם כ-1.5 טון, ואשר היו שייכים לחברה בע"מ, שהיתה מבוטחת על ידי המשיבה הפורמאלית, כלל בע"מ. בעת שהתופים, ששוויים מאות אלפי ₪, נגנבו, בלילה שבין 17 ל- 18 דצמבר 2005, בידי אלמונים, הם היו מאוחסנים בחצרי המערערת (להלן:"אמקו"), שהיא חברה המעניקה שירותי אחסון ופריקה של מכולות. כלל בע"מ שילמה לאותה חברה, בעלת הרכוש, תגמולי ביטוח בגין שווי התופים, והגישה, מצידה,תביעת שיבוב כנגד אמקו, אשר, בתורה, הגישה הודעת צד ג', כנגד המשיבות, צוות 3 בע"מ (להלן:"צוות"), שהיא החברה למתן שירותי שמירה ואבטחה, שהופקדה על שמירת מתחם האחסון של אמקו, וכנגד הראל, המבטחת של צוות.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את הערעור, והותיר את פסק הדין של בית משפט השלום על כנו, אולם קיבל באופן חלקי את הערעור שכנגד, וקבע, כי האשם התורם של אמקו (החברה שאחסנה את הרכוש) יוגדל לכדי  70%.

מתוך פסק הדין:

"כפי שנמצא, בעובדות הספציפיות שעמדו בפני בית המשפט, בעניין "תמנון", כך גם בענייננו, הסתבר, כי במתחם אמקו לא היתה שמירה היקפית ורצופה המכסה את השטח כולו, רוב הזמן השומר נמצא בעמדה קבועה המרוחקת, ומנותקת מבחינת קשר עין, ממיקום הרכוש שנגנב. צוות לא היתה אמונה על גידור האתר או התקנת תאורה, וכן – משום היבט, אין לגזור, שהמערך ההסכמי בין הצדדים העביר את החזקה והשליטה בשטח הגאוגרפי הנרחב, לידי אותו שומר בודד מטעמה של חברת השמירה.

מכאן, בבואנו להכריע בליבת הערעור, איני סבור, חרף מאמצי המערערת לבדל את העובדות שכאן מאלה שבפרשת "תמנון", שיש מקום לאבחן בין המקרים, ונדמה, כי ישום ההלכה על ענייננו, כפי שנעשה על ידי בית משפט השלום, נכון היה. כשם ששם נפסק שאחריות חברת השמירה צריכה היתה להיגזר מדיני הרשלנות, ולא מכח הוראות חוק השומרים, כך גם נכון היה להורות בענייננו.

שיקולים של תום לב, איזון אינטרסים והוגנות, אך יחזקו את המסקנה דלעיל, בהינתן שבית המשפט התרשם שמחדלי אמקו, וחוסר שימת לב מספקת מטעמה, היו גורם משמעותי לכך, שסידורי השמירה לא היו הדוקים, שהשומר הבודד לא תוגבר בכח אדם נוסף, ושעמדת השמירה לא מוקמה באופן המאפשר שליטה בתצפית על מירב המתחם. ניתן לומר, שהיעדר שליטה אפקטיבית של השומר, על הנעשה בשטח, דבר המקשה על החלת חוק השומרים, מקורו, במידה לא מעטה, במעשי ובמחדלי המערערת עצמה. הדעת נותנת, שבמצב דברים כזה, לא תוטל אחריות מוגברת וחמורה על כתפי צוות לבדה. לשון אחר – השקעה משמעותית יותר, של משאבים, ברכישת שירותי

השמירה, מצד אמקו, היה בכוחה "לשדרג" את אופי השליטה וההחזקה של צוות באתר, באופן שהיה מחיל עליה את חוק השומרים, על האחריות המוגברת שבו, ובכך היתה מוקנית הגנה לאמקו מפני תביעת השיבוב, כולה או רובה. משלא נעשה הדבר, יש "מחיר" לאותו חיסכון והימנעות מהקצאת משאבים לתגבור השמירה וייעולה. 

אשר לקביעת חלקה של אמקו באחריות למה שהתרחש, וחלוקת האשם, שווה בשווה, בינה לבין צוות, הגם שדעתי היא שאין מקום להתערבותנו בקביעות העובדתיות, נדמה, כי לעת הסקת המסקנות וחלוקת האחריות, הקל בית המשפט קמא עם אמקו מעבר למתבקש. אומנם, לא  מדובר בעריכת חישוב מתמטי של אחוזי אשם. עסקינן בהתרשמות של בית המשפט ובהערכתו את האחריות היחסית, בהישען על מערכת עובדות ונסיבות שנקבעו  ושבהן, כאמור, אין כל מקום להתערבותנו, כאשר נמצאו "ראשי אשם" ומחדלים, הן אצל צוות, והן אצל מזמינת השירות – אמקו. נקודות אלה פורטו היטב ונומקו, בפסק הדין, אולם, השיקלול שיש לערוך  עת מונחים אלה על כפות המאזניים, מביא למסקנה, שב"מאזן המחדלים" הכף  נוטה יותר לחובת אמקו. נזכיר, כי על פי העדויות שאומצו בפסק הדין, סירבה אמקו להמלצה, החד משמעית, של צוות לתגבר את השמירה מעבר לשומר בודד, וכן, היא הסתפקה בעדכון השומר הזוטר על הימצאות התופים בשטח, במקום לדאוג לדווח על כך לממונים עליו, וכמו כן, וזו נקודה משמעותית – המחדל של אי השלמת הגידור וסידורי התאורה ההקפיים באתר, בוודאי לא היה בשליטת צוות ובאחריותה, והאשם לכך רובץ אך לפתחה של אמקו.  דעתי היא, שיש לחלק האחריות לאירוע הגניבה באופן שאמקו תישא  ב- 70% הימנה, וצוות – ב– 30%.

משכך – דעתי היא, שיש לדחות את ערעורה של אמקו, ביחס לעיגון אחריות צוות בעוולת הרשלנות, ולא בחוק השומרים, ואולם, יש מקום לקבל חלקית את הערעור שכנגד, מטעם צוות, ביחס לחלוקת החבות וקביעת שיעור האשם התורם שיוטל על אמקו.

הערעור שכנגד, ככל שמטרתו לנסות ולהראות כי ממצאי העובדה, שעל פיהם נקבעה רשלנותה של צוות, אינם מבוססים, דינו להדחות, ואין בו ממש, כאשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, ומעבר לכך, ולגופם של דברים, הקביעות שנעשו מבוססות היטב, מעוגנות הן בחומר הראיות, כפי שהובא במפורט בפסק הדין, וההתערבות היחידה, הנדרשת, הינה במישור המסקנות שהוסקו מכך, ולפי מה שצויין לעיל.

ככל שהערעורים מופנים כנגד החלטת בית המשפט קמא להטיל על כל צד את הנשיאה בהוצאותיו ובשכ"ט עורכי דינו, גם כאן, אין מקום להתערבותנו, ומדובר  בקביעה שבית המשפט נימק אותה, הן בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, והן בשיקולים נוספים שפורטו בסיפא לפסק, ובהם לא נפלה טעות, מה גם, שהתערבות ערעורית בעניינים אלה, נדירה ומועטת.

העולה מהמקובץ הוא, שאמליץ לחברותי הנכבדות לדחות את הערעור, ולהותיר את פסק הדין של בית משפט השלום על כנו, ומנימוקיו, פרט לקבלה חלקית של הערעור שכנגד, באופן שהאשם התורם של אמקו יוגדל ל- 70%."