ביטוח תאונות אישיות אינו מכסה התאבדות

רע"א  10142/09 שמחה כהן נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 12/1/2012

על ידי כב' השופטים: המשנה לנשיאה א' ריבלין, השופט י' עמית והשופט א' רובינשטיין

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את הערעור על החלטתו של בית משפט השלום שקבע, כי סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח, (הקובע, כי בביטוח חיים קיים כיסוי להתאבדות לאחר תום השנה הראשונה לביטוח) חל גם בביטוח תאונות אישיות?

בית המשפט העליון דחה את הערעור ברוב קולות כאשר המשנה לנישאה, השופט א' ריבלין קבע, כי יש לקבל את הערעור.

מתוך פסק הדין:

השופט ריבלין

"דין הערעור להתקבל.

...

אף אני סבור כי יש להחיל את הוראות סעיף 50 לחוק על ביטוח מפני תאונה הגורמת למוות, וזאת מתוקף הוראת סעיף 54(א) ובהתאם לתנאיה. החרגת מעשה ההתאבדות מגדר הגדרת "התאונה" אינה אלא ביטוי לעיקרון הכללי, הקבוע בסעיף 26 לחוק, ולפיו אין לחייב את המבטח בגין נזקים שהמבוטח גרם להם בכוונה. עיקרון זה אינו מוחלט, ומקום בו מעשהו המכוון של המבוטח הוא התאבדות, והנזק שנגרם הוא מותו שלו, קובע סעיף 50 כי לא תיפגם הזכאות לתגמולים. הוראה זו היא הוראה קוגנטית, אשר אין להתנות עליה "אלא לטובת המבוטח או המוטב" (סעיף 52 לחוק חוזה הביטוח). לפיכך, אין טעם מבורר שלא להחיל הוראה זו גם מקום בו הוגבל הביטוח, שכלל גם ביטוח מפני מוות, למקרים של תאונה, ובמילים אחרות: הגדרת המקרה הביטוחי כ"מוות עקב תאונה", תחת הגדרתו כמוות מכל סיבה אחרת, אינה מחייבת סטייה מנקודת המוצא שלפיה יחולו הוראות פרק ב' על ביטוח תאונות שבו סכום התגמולים קבוע מראש. ודוק: סעיף 54(א) לחוק מתייחס ל"ביטוח תאונה", בין אם האירוע שהתרחש בפועל היה תאונה או לא. לצורך סעיף זה, העיקר הוא סוג הביטוח ולא סוג האירועשהתרחש בפועל. לפיכך אין ממש בטענה כי סעיף 54(א) חל רק מקום התרחשה תאונה בפועל, והחשוב לענייננו הוא שהביטוח היה מסוג "ביטוח תאונות".

עם זאת, אין זה הטעם היחיד לעמדתי, ואף לא בהכרח הטעם החשוב ביותר. גם בעצם רצונם המשותף של המבטח ושל המבוטח להחריג מגדר הפוליסה מקרים של מוות שנגרם בכוונת המבוטח, אין כדי לשמש טעם לאי-החלת כלל קוגנטי שמטרתו היא למנוע החרגה זו בדיוק. כפי שכתב עו"ד ירון אליאס בספרו הנ"ל:

הרעיון המצוין שלפיו "מעשה התאבדות כשלעצמו אינו בגדר תאונה", מהווה נגזרת של העיקרון הבסיסי הקבוע בסעיף 26 לחוק (שלילת הזכאות לתגמולים ממי שגרם לנזק במתכוון). על כן, אין לחלץ ממנו כל מסקנה לעניין תחולתו של סעיף 50 על פוליסה לחוק, המהווה סייג קוגנטי לעיקרון זה. לדעתנו, השאלה הרלבנטית בקשר לתחולת סעיף 50 על פוליסה לביטוח תאונות אישיות אינה אם התאבדות המבוטח היא "תאונה" אם לאו – שכן הכל מסכימים כי אין מדובר ב"תאונה" – אלא אם תחולתו של סעיף 50 משתרעת גם על גרימה מכוונת של נזק (מוות) המכוסה בפוליסה לביטוח תאונות אישיות... אין כל יסוד להבחין – לעניין תחולת סעיף 50 – בין פוליסה לביטוח חיים רגילה, המכסה מוות מכל סיבה שהיא, ובכלל זה מוות שנגרם כתוצאה מתאונה, לבין פוליסה לביטוח תאונות המעניקה למבוטח כיסוי בגין מקרה מוות שנגרם עקב תאונה בלבד. בשני המקרים עומד מעשהו המכוון של המבוטח בניגוד למהותו של הביטוח, אולם בשניהם חל הרציונל שביסוד הוראת סעיף 50 לחוק אשר לפיו, בתנאים הקבועים בסעיף, יש לפצות את המוטבים חרף מעשהו המכוון של המבוטח. במילים אחרות: מנקודת המבט של הוראת סעיף 50 לחוק, אין כל רלבנטיות לשאלה אם מבוטח שהתאבד בוטח בביטוח חיים רגיל או בביטוח תאונות אישיות המעניק כיסוי מפני מוות בתאונה (שם, בעמ' 974-973).

במקרה זה לא נדרשנו לתנאי הפוליסה הקונקרטית גם מטעם נוסף, והוא טיבו של הליך זה כערעור ברשות שעניינו השאלה העקרונית בדבר תחולתו של סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח על "ביטוח תאונות המבטח גם מקרי מוות".

ודוק: הסייג הקבוע בסעיף 54(א), שלפיו יחולו הוראות פרק ב' על תאונות "בשינויים המחויבים" עשוי להיות רלוונטי מקום בו אירע נזק שאינו מוות, בדרך שאינה תאונה. אלא שמקום בו גרם אדם למותו בהתאבדות, וערך ביטוח שעניינו מקרה מוות, לא ניתן להצביע על הבדל רלוונטי כלשהו בין ביטוח שכותרתו "ביטוח תאונות אישיות", לבין ביטוח חיים רגיל שאף בו עשויה להיכלל הוראה המחריגה מתחולת הפוליסה מקרים של מוות מכוון. בשני המקרים גם יחד מתקיימים הרציונאלים שהניעו את המחוקק לקבוע באופן קוגנטי כי מעשה התאבדות לא יפגום בזכות לקבלת תגמולים, בהתאם לתנאי סעיף 50, ועיקרם – השאיפה להגן על המוטבים שלהם לא הייתה יד בגרימת המוות; וההנחה כי בחלוף שנה ממועד כריתת החוזה אין קשר בין כריתת החוזה לבין ההתאבדות. רציונל אחרון זה – שלפיו כעבור שנה ממועד כריתת החוזה אין להניח כי קיים קשר בין כריתתו לבין ההתאבדות, יפה גם מקום בו מתחדשת הפוליסה אחת לתקופה, וזאת כמובן ככל שחידושה הוא בתנאים זהים לתנאי הפוליסה המקורית. עריכת הפוליסה המקורית מעל לשנה לפני אירוע ההתאבדות מלמדת כי ככל הנראה חפץ המבוטח ברכישת הביטוח מטעמים אחרים, ולא עקב קיומה של כוונה מצידו ליטול את חייו. כאן ראוי להתייחס לטענה נוספת שהעלתה המשיבה, ולפיה בביטוח תאונות לא מוגדרים מוטבים וממילא לא מתקיימת התכלית בדבר הגנה עליהם. ראשית, אין זה מן הנמנע כי יוגדרו מוטבים בביטוח תאונות המבטח גם מפני מוות, וזאת בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק חוזה הביטוח; ושנית, אף אם הנהנים מן התגמולים לא מוגדרים כ"מוטבים" בחוזה הביטוח, אלא יורשי המנוח, הרי שברי כי גם להם לא הייתה יד בגרימה המכוונת של אירוע הביטוח ומבחינתם היה אירוע המוות בלתי צפוי וכן כי רכישת פוליסת הביטוח, המכסה גם מקרי מוות, נועדה לשם הטבה עימם. משכך, אותה תכלית מתקיימת גם ביחס לביטוח תאונות שבו לא מוגדרים מוטבים לצורך תשלום התגמולים במקרה של מוות."

השופט י' עמית:

"קראתי את פסק דינו של חברי המשנה לנשיאה, ולצערי לא אוכל להצטרף למסקנתו, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד עיוני-מושגי, והשני במישור המעשי-קונקרטי.

...

ניתן להצביע על מספר הבחנות בין ביטוח חיים לביטוח תאונות אישיות. ככלל, ביטוח תאונות אישיות נעשה על פי פוליסה שנתית ומשתייך לענף הביטוח הכללי (הביטוח האלמנטרי, אך להבדיל מביטוח דירה ורכב, המחוקק לא קבע פוליסה תקנית-מינימלית לביטוח תאונות אישיות. לענפי הביטוח השונים ראו הודעת הפיקוח על עסקי ביטוח (ענפי ביטוח) תשמ"ה-1985)). ביטוח חיים, משתייך לענף ביטוח חיים, וכשמו כן הוא - נועד לשנים ארוכות. ביטוח חיים כולל בדרך כלל גם רכיב חסכון, וכולל ביטוח מפני מוות מכל סיבה שהיא לרבות מחלה או מוות טבעי, להבדיל מביטוח תאונות אישיות החל על מקרי מוות שנגרמו בתאונה בלבד. בעוד שביטוח תאונות אישיות ניתן לביטול חד-צדדי על ידי המבטח, לא כך בביטוח חיים. בעוד שבביטוח חיים נוהג המבטח לדרוש בדיקה רפואית של המבוטח, לא כך בביטוח תאונות אישיות. לכך יש להוסיף הבדלים נוספים בין שני סוגי הביטוחים שאיננו נדרשים להם (במיוחד בכל הקשור לאי כושר זמני - הגדרתו, תקופתו ותקופת ההשתתפות העצמית)."

"חברי, המשנה לנשיאה, עמד על הרציונלים שבבסיסו של סעיף 50 לחוק, וביניהם ההנחה כי בחלוף שנה ממועד כריתת החוזה ניתק כל קשר בין כריתת החוזה לבין ההתאבדות. לדידו, רציונאל זה תקף גם מקום בו מתחדשת הפוליסה אחת לתקופה (בהנחה כי מדובר בחידושה בתנאים זהים). אלא שגם בהנחה כי רציונל זה תקף גם בפוליסה מתחדשת, איני סבור כי המסקנה הנובעת מכך היא כי יש להחיל את הוראת סעיף 50 על נסיבות המקרה שלפנינו. כאמור, הסעיף קובע כי יש למנות את תקופת השנה מיום כריתת החוזה, וכזכור, במקרה דנן חוזה הביטוח חוּדש בחלוף שנה מיום עריכתו. חברי סבור כי יש לראות את עריכת הביטוח בפעם הראשונה ככריתת חוזה הביטוח, אך לטעמי, חידוש הביטוח אינו אקט "טכני" גרידא. חידוש פוליסת הביטוח פירושו כריתת חוזה חדש ועצמאי (שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, כרך א 351 (2007); ירון אליאס דיני ביטוחכרך א 501 (2009) בטכסט הצמוד להערה 24 והאסמכתאות שם). בהעדר אקט החידוש, עובר החוזה מן העולם, המבוטח חדל מלשלם את הפרמיה, והמבטחת חדלה מלספק לו כיסוי ביטוחי (בכפוף להוראות הדין). בענייננו, "תקופת הביטוח" הוגדרה בפוליסה של המנוח בתור התקופה שבין 1.5.2004 מהשעה 00:01 ועד ליום 30.4.2005 בשעה 24:00 (מוצג ג' למוצגי המבקשת, בעמ' 1). בנסיבות אלה, ובהעדר אינדיקציה להסכמה אחרת בין הצדדים, איני סבור כי יש לראות את "מועד כריתת החוזה" לצורך החלת סעיף 50 לחוק כיום עריכת הפוליסה המקורית. כך גם מורה לנו סעיף 9(א) לחוק, הקובע כי בהעדר הסכם אחר ואם לא הותנה כי בתום התקופה המוסכמת יוארך הביטוח מאליו, אזי "...מתחילה תקופת הביטוח עם כריתת החוזה והיא מסתיימת בחצות הלילה שבסוף יומה האחרון".

ובקיצור, "מועד כריתת החוזה" הוא המועד בו חוּדש חוזה הביטוח. לפיכך, אף אם הייתי סבור כי במישור העיוני אין מניעה להחיל את סעיף 50 לחוק גם על ביטוח תאונות אישיות, הרי שממילא אין תחולה לסעיף זה מקום בו הפוליסה מתחדשת מדי שנה. כך גם במקרה דנן, בו חלפו אך כחודשיים בין מועד חידוש החוזה לבין מועד התאבדותו של המנוח."

השופט א' רובינשטיין:

"לאחר התלבטות החלטתי לצרף דעתי לדעת השופט עמית. אודה כי מתחילה סברתי שמא יש מקום להתערבות בפסקי הדין הקודמים, כפי שאכן מציע חברי המשנה לנשיאה, ועל כן העברתי את התיק להרכב. הלב נטה לתמוך במבוטח, הן בשל הסיטואציה האנושית בה מדובר והן מתוך החשש המנקר לא אחת, פן חברות הביטוח הגובות בשופי את הפרמיה אינן ממהרות כשהמדובר בתשלום הפיצוי, והדברים נאמרים מבלי לפגוע, ולאו דווקא בנידון דידן. "

פסק הדין באתר הרשות השופטת.