עא (חי') 49506-05-11 אנסטר שחאדה נ' אשרף תעשיות מתכת ומסחר בע"מ
בית המשפט: המחוזי בחיפה
פסק הדין ניתן ביום: 2/2/2012
על ידי כב' השופטים: יגאל גריל, ס. נשיא – אב"ד, עודד גרשון ויעל וילנר ,
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה לפיו נדחתה תביעת הנזיקין שהגיש הנפגע בתאונת עבודה כנגד מעבידו וחברת הביטוח שביטחה אותו?
רקע: הנפגע שהוא מסגר במקצועו נפצע ממוט ברזל שהכה בעוצמה בפניו, בעת עבודתו בעבודות רתכות בתוך מיכל ענק. המעביד לא התגונן וחברת הביטוח הכחישה את עצם האירוע וטענה שלא התמלאו תנאים הקבועים בחוק להחלת חבות כלשהיא עליה וכי דין התביעה נגדה להידחות או להימחק על הסף מחמת העדר עילה ו/או העדר יריבות.עוד טענה חברת הביטוח, כי היא זכאית להתנער מהכיסוי הביטוחי עקב הפרת הוראות הדין או תנאי הפוליסה ובפרט אי מתן הודעה על המקרה בתוך זמן סביר.
בית המשפט קיבל את הערעור
מתוך פסק הדין:
"תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא שלמעשה מה שהמערער יכול היה להעיד אינו אלא על הנסיבות המצומצמות של התאונה: הרעש ששמע, והפגיעה שחש במצח צד שמאל משהסיר את המסיכה כדי לעמוד על מקור הרעש. יתר המתואר בדבריו של המערער, כפי שצויינו לעיל, וכן בסעיף 10 לפסק דינו של בית משפט קמא , הם אכן בגדר השערה.
האמור לעיל, מביא אותנו למסקנה שלמעשה היה מקום להחיל על נסיבות האירוע את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", הואיל ונראה כי מתקיימים שלושת התנאים הנדרשים, דהיינו:
למערער לא היתה ידיעה, ולא היתה לו יכולת לדעת, מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. בעניין זה אנו חוזרים ומציינים שתמימי דעים אנו עם בית משפט קמא, כאמור בסעיף 10 של פסק הדין, כי המערער יכול היה להעיד רק על הנסיבות המצומצמות של האירוע: הרעש ששמע, והפגיעה שחש במצחו משהסיר את מסיכת הריתוך כדי לעמוד על מקור הרעש, וכדברי שופט קמא:"הא ותו לא"."
"כאמור כבר לעיל, חפצים קהים אינם אמורים לפגוע בראשו של עובד תוך כדי עבודה הואיל ואותם חפצים אמורים להיות מותקנים כראוי ומוגנים כראוי. מכל מקום, חובתו של המעביד לוודא שראשו של עובד יהא מוגן על ידי קסדת מגן מקום בו קיימת סכנת פגיעה כאמור. בענייננו לא נסתרה ולא הופרכה גרסת המערער שהוא בצע את העבודה ללא קסדת מגן. ומכאן שהמשיבה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שהיתה מוטלת עליה כלפי המערער.
אין לייחס למערער תרומת רשלנות. הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על כתפי המעבידה - המשיבה ועליה להראות שהמערער בהתנהלותו תרם לפגיעתו וכדברי כב' השופט (בדימוס) ג. בך קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אשם תורם על העובד הנפגע , אלא במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין ( ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד מז(3) בעמ' 232 וכן ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו, פד לו(2) עמ' 592 בעמ' 603). בענייננו, לא הובאה כל ראיה ולא הוצבה כל תשתית שיהא בה כדי להצדיק הטלת אשם תורם על המערער.
בטרם נדון בשאלת הנזק עלינו להתייחס לשאלת החבות המוטלת על המשיבה מס' 2 כמבטחת של המשיבה. כזכור המשיבה עצמה (המעבידה) לא התגוננה מפני התובענה. המשיבה מס' 2 לא כפרה בעצם קיומו של הביטוח אלא טענה בסעיף 3(ג) לכתב הגנתה שקמה לה הזכות להתנער מן הכיסוי הביטוחי עקב הפרת הוראות הדין ו/או תנאי הפוליסה, ובפרט אי מתן הודעה על המקרה בתוך זמן סביר.
ואולם, במהלך שמיעת הראיות לא הובאה כל ראיה באשר לשאלה האמנם רשאית המשיבה מס' 2 להתנער מן הכיסוי הביטוחי. גם בסיכומיו של ב"כ המשיבה מס' 2 בפני בית משפט קמא לא התעוררה שאלה זו.
סעיף 68 של חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, קובע כי בביטוח אחריות רשאי המבטח – ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא – לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהמבטח הודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד. בסיפא של הסעיף נאמר: "אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".
בענייננו יש לראות את הגשת התביעה כנגד המעביד והמבטחת כדרישה של הצד השלישי (המערער) לשלם לו את תגמולי הביטוח. כפי שציינו לעיל, לא הובהרה, לא במהלך שמיעת הראיות, ולא בסיכומים, השאלה האם רשאית המשיבה מס' 2 להתנער מן הכיסוי הביטוחי. לכן, משהגענו למסקנה שהמשיבה מס' 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי המערער יש מקום לחייב את המשיבה מס' 2 (בהיותה המבטחת של המשיבה מס' 1 בביטוח אחריות) ביחד ולחוד עם המשיבה מס' 1 , שלא התגוננה."
מ"ז.
