רע"א 9108/11 יוסף ברששת נגד קרנית והכשרת הישוב
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 13/3/2012
על ידי כב' השופט: המשנה לנשיא א' ריבלין
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של מבוטח על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר קבע, כי האירוע אשר במהלכו נפצע המבוטח אינו מהווה "תאונת דרכים" לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד.
רקע: מדובר בפציעה אשר ארעה כאשר נוסע מזדמן (טרמפיסט השתלט על הרכב תוך שהוא דוחק את המבוטח ממושב הנהג. המבוטח בניסיון למנוע את ההשתלטות, נאחז בדלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב. או אז, לחץ הנוסע בעוצמה על דוושת הגז והמבוטח נפל לקרקע ונחבל בכל חלקי גופו, כשהנוסע ממשיך בנסיעה ונמלט עם הרכב. בית משפט השלום קבע, כי האירוע מהווה תאונת דרכים ואילו בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים.
בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור.
מתוך פסק הדין:
"לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את העובדות שנקבעו בערכאת הדיון ויישם את הכללים המנחים לבחינת תחולתה של החזקה הממעטת הנוגעת ל"תאונה מכוונת". (ראורע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (טרם פורסם, 21.9.2009) (להלן – פרשת בלבן);רע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אליצור (טרם פורסם, 27.12.2010)). המסכת העובדתית שנקבעה בבית משפט השלום מלמדת כי אחיזתו של המבקש בדלת הרכב נשמטה שעה שלחץ נוטל הרכב בעוצמה על דוושת הגז והחל לנסוע במהירות. עקב זאת, כך קבעו הערכאות דלמטה, נפל המבקש על הקרקע בעוצמה ונחבל בכל חלקי גופו. המסקנה המתבקשת מכך היא שנוטל הרכב ביקש להפיל את המבקש מהרכב, והעובדה כי המבקש נפגע מעצם הנפילה, ולא מהרכב, אינה מעלה ואינה מורידה. רצונו של הנוסע להפיל את המבקש כדי לאפשר את נטילת הרכב כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו (ראו פרשת בלבן, סעיף 6 לפסק הדין). ככלל, דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, ואילו המניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת – אין לו חשיבות (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים338 (מהדורה רביעית, 2012)). בענייננו, המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הנוסע היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הנוסע לפגוע במבקש, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות. בנסיבות אלו קמה החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ויש לראות במאורע כ"תאונה מכוונת".
אשר לכלל המסייג את החזקה הממעטת, לפיו לא תחול החזקה מקום בו "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", הרי שאין הוא מתקיים במקרה שלפנינו. "המעשה", בענייננו, הוא לחיצת הנוסע על דוושת הגז ונהיגה במהירות גבוהה. פעולות אלה הן עצמן שגרמו במישרין לנפילת המבקש ולנזק שנגרם לו, ולא ניתן לראות בתוצאה זו כאילו נבעה מ"השפעה" גרידא של מעשה גניבת הרכב על השימוש ברכב (ראו גם פרשת בלבן (שם, סעיף 7 לפסק הדין)).
העולה מכל האמור לעיל הוא כי המאורע נושא תביעה זו אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.
בשולי הדברים יצוין כי המבקש הגיש בקשה להוספת טענות נוספות בהתייחס לכתב התשובה מטעם המשיבות. לטענת המבקש, כתב התשובה נתמך בפסק הדין בעניין המנוחה טל זינו (רע"א 6954/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עזבון המנוחה טל זינו ז"ל(טרם פורסם, 1.2.2012)), שההחלטה בו ניתנה לאחר הגשת בקשת רשות הערעור בתיק שלפני. המבקש סבור כי פסק הדין האמור מחזק את טענתו שהמאורע בענייננו מהווה "תאונת דרכים". עם זאת, עיון בפסק הדין מעלה כי נסיבותיו שונות מנסיבות המקרה שלפנינו, ולא מצאתי כי יש בו כדי לתמוך באופן מהותי בטענות המבקש. "
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
