החלת כללי ביטוח על חוזה שכירת רכב

תא (ת"א) 29666-06-10  פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ נ' יצחק מורד

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 25/3/2012

על ידי כב' השופט: אלי ספיר

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את שוכר הרכב לפצות את חברת ההשכרה בגין גניבת הרכב שהיה בהשגחתו בשל אי עידה בתנאי ההשגחה בהסכם השכירות של הרכב?

רקע: מדובר במקרה שבו הרכב נגנב כאשר שכר הרכב שהוא קבלן לעבודת גננות, הגיע עם לקוחה, גב' לאה נוקד, למשתלה בצומת ירקונים כדי לחפש עבורה שתילים.שוכר הרכב עצר הרכב בסמוך לפתח המשתלה ונכנס למשתלה לבדו כאשר הוא מותיר הלקוחה במושב שליד הנהג בתוך הרכב שנשאר בלתי נעול, עם מפתחות במתג ההצתה והמנוע והמזגן פועלים. בשלב מסוים הלקוחה יצאה מהרכב וכאשר עמדה בסמוך לו כשגבה מופנה לרכב נכנס לרכב אלמוני ונמלט עם הרכב מהמקום.

בית המשפט דחה את התביעה של חברת ההשכרה נגד שוכר הרכב

מתוך פסק הדין:

"דחיית העילה החוזית

...

גודל האותיות בהסכם הינו 1 מ"מ ואינו עונה על דרישות תקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד התשנ"ה-1995).

לאור האמור, אני מקבל את עמדת ב"כ הנתבע כי הנתבעת אינה יכולה להסתמך על הוראות החוזה שהוא בלתי ניתן לקריאה ונוגד התקנות הנ"ל ולכן העילה החוזית נדחית. "

"נציגת התובעת אישרה בדיון, כי לא נאמר לנתבע בעת כריתת החוזה, שהוא לא מבוטח בביטוח מקיף ולא הובאה כל ראייה לסתור את טענתו לגבי המצג שהוצג לו.

לאור המצג שהוצג בעל פה ולאור העובדה שהחוזה בכתב היה בגודל אותיות של 1 מ"מ ולא 2 מ"מ כמתחייב בתקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה-1995 והוא לא היה קריא, אני קובע כי סעיף 8 בהסכם השכירות מהווה סעיף ביטוחי בתוך הסכם השכירות והוא מחייב את התובעת מבחינה זו כמעין מבטחת כלפי הנתבע.

סעיף ההחרגה של הפטור מתשלום היה צריך להיות מובלט ומודגש ולא כסעיף רגיל הנבלע בתוך כלל סעיפי החוזה מבלי שמישהו יסב את תשומת לב הנתבע אליו.

לכן אני קובע כי סעיף ההחרגה המסייג את אחריות התובעת רק אם השוכר ימלא אחר כל הוראות ההסכם וכן התנאי לפיו נאסר על הנתבע להשאיר מפתחות המכונית בתוך המכונית כשהוא אינו נוכח בה אינו חל.

ראה בעניין זה ע"א 4275-10-11 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ נ' מנחם ינון דוד, בית משפט מחוזי מרכז (פורסם בנבו). באותו מקרה מדובר היה ברכב מושכר שהושאר בשעות הלילה בתחנת הסעה כאשר המפתח במתג ההנעה והמנוע פועל. המשיב, שוכר הרכב יצא מהרכב על מנת להדביק מודעות ובמהלך מספר דקות בהן היה עסוק בהדבקת המודעות מעבר לבטונדה כשגבו לרכב, הרכב נגנב.

בית המשפט המחוזי מפי כב' השופט מקובר קבע כי יש במעשהו של המשיב רשלנות רבתי הן מהבחינה הפיסית אוביקטיבית וכן מתקיים היסוד הנפשי הנדרש של רשלנות רבתי שהוא פזיזות או אי אכפתיות. יחד עם זאת הערעור נדחה ונקבע בנסיבות דומות לענייננו כי ניתן לראות בסעיף בהסכם השכירות לפיו השוכר פטור מתשלום נזק גניבה בכפוף לתשלום השתתפות עצמית כסעיף ביטוחי בתוך הסכם שכירות. מאחר וסעיף ההחרגה באותו מקרה לא הובלט כנדרש ומדובר היה בחוזה אחיד שבו גודל האותיות היה קטן מהנדרש, נקבע כי סעיף ההחרגה לא חל ולכן הכיסוי הביטוחי חל. פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין מנחה עבורי. כן דין התביעה להידחות כבר מנימוק זה.

לחילופין, המבחן לדחייה או קבלת התביעה יהיה בהתאם לשאלה מה היה עולה בגורלה של תביעת התובעת כנגד המבטחת שלה לו אכן הייתה רוכשת כיסוי ביטוחי לרכב. אם התשובה הינה כי התובעת הייתה זוכה בתביעה מול חברת הבטוח הרי שדין התביעה כנגד הנתבע להידחות. אם התשובה הינה דחיית התביעה מול חברת הבטוח הרי שהנתבע חייב במלוא הנזק.

נוסף לכך לאור העובדה כי אין בבסיסו של הדיון פוליסה קונקרטית וסייגים קונקרטיים למתן הכיסוי הביטוחי, הרי שרק נסיבות חריגות של רשלנות רבתי ישללו קיומו של הכיסוי."

"האם יש במחדלו של הנתבע כדי להוות רשלנות רבתי?

בע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט פ"ד לג(1) עמ' 342 (להלן – "פרשת לה נסיונל") נדונה השאלה מהי רמת הרשלנות הנדרשת כדי שחברת הבטוח תופטר מחבותה. במקרה הנדון דובר על פוליסה של מעביד אך ההחלטה שהתקבלה ישימה גם במקרים של תניות ופוליסות אחרות. כב' השופט (כתוארו אז) ברק קבע כי חברת בטוח תופטר מחבותה על פי הפוליסה בהתקיימם של שני תנאים. התנאי הראשון הינו התנהגות רשלנית של מבוטח שגרמה למקרה הבטוח. המבחן לקיומו של תנאי זה הוא אובייקטיבי דהיינו אם המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הראויה. התנאי השני והוא היסוד הנפשי ובלשונו של כב' השופט ברק: "היסוד השני, מבין שני היסודות המרכיבים את נסיבות השחרור מאחריות של המבטח מחובתו על פי הפוליסה, הוא יסוד נפשי (להבדיל מפיסי). חברת הבטוח תשוחרר מחבותה אם המעביד נמנע מלנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים... ובעשותו כן הוא פעל מתוך פזיזות או אי אכפתיות. מעביד פועל מתוך פזיזות או אי אכפתיות אם הוא חוזה כאפשרות קרובה (אם כי לא בהכרח וודאית) כי התנהגותו תגרום נזק לעובדיו, דהיינו, שהוא ער לכך שסכנה לחיים או לבריאות נשקפת לעובדיו במעשיו או במחדליו האמורים. אין זה יסוד נפשי של כוונה ועל כן אין צורך כי המעביד יחפוץ בגרימת נזק לעובדיו. עם זאת, אין זה מספיק כי המעביד צריך היה לדעת כי התנהגותו תזיק לעובדיו. מכיוון שביסוד נפשי עסקינן, משמעות הדבר הוא כי המעביד היה ער בפועל לכך שהתנהגותו הרשלנית תזיק לעובדו, ובכל זאת לא עשה את הנדרש כדי למנוע את התוצאה המזיקה... נמצא כי קנה המידה לקביעת הפזיזות אינו אובייקטיבי וכללי אלא סובייקטיבי וספציפי." (ראה ספרו של ירון אליאס "דיני ביטוח" מהדורה שנייה תשס"ט-2009 כרך א' עמ' 451-456).

בע"א 465/84 גאזי טרביה נ' אליהו, חברה לבטוח בע"מ (פורסם בנבו) נדונה פרשנות המונח רשלנות רבתי במקרה הדומה למקרה הנדון. באותו מקרה השאיר המבוטח את רכבו (טרקטור) חונה ליד הבית כאשר המפתח במנעול ההתנעה והפקיד בחור בן 16 שאינו מורשה לנהיגה לשמור עליו. במקרה ההוא הטרקטור לא נגנב אלא שאותו בחור לא עמד בפיתוי, נהג בטרקטור וגרם לתאונה שבה נפצע והטרקטור ניזוק באופן מוחלט.

חברת הבטוח טענה כי אין כיסוי ביטוחי למקרה לאור סעיף בפוליסה הפוטר אותה מתשלום אם הנזק אירע כתוצאה מרשלנות רבתי של המבוטח.

בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא שמגר הסתמך על ההלכה שנקבעה בפרשת "לה נסיונל" וקובע כי מדובר במקרה זה ברשלנות אולם לא התקיים מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות ולכן אין מדובר ברשלנות רבתי ובלשונו: "אכן נכון שהרשלנות ביטויה בהשארת המפתחות ברכב, ובתנאי הארץ, זו אכן סטייה ניכרת ממה שאדם היה עושה בנסיבות דומות: המקובל הוא כי אדם נוטל עימו את מפתחות הרכב כאשר הוא יוצא מתוכו כי נטילת רכב ללא רשות היא בין המעשים התדירים במציאות שלנו. אולם אין לגלות כאן אלמנט של חוסר אכפתיות כלפי הסיכונים האפשריים... דעתי כי אין לגלות כאן מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות."

במקרה הנדון אין ספק שהנתבע סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנאותה כאשר יזם את יציאתה של גב' נוקד מהרכב בקוראו לה לבוא אליו למשתלה תוך השארת הרכב בלתי נעול כאשר המנוע פועל.

למעשה גב' נוקד גילתה אחריות גדולה יותר ממנו כאשר על דעת עצמה החליטה להישאר בסמוך לרכב עד שתברר עימו את השאלה בדבר נעילת הרכב.

אין ספק כי חילופי התנועות והצעקות ממרחק לגבי שאלת נעילת הרכב רק העצימו את עובדת היות הרכב "פרצה הקוראת לגנב".

בסופו של דבר הגנב האלמוני אכן ניצל "הפרצה" ובתזמון מדויק צץ מאי שם וגנב את הרכב.

השאלה שעליה יש ליתן תשובה היא האם הנתבע פעל מתוך פזיזות או אי אכפתיות דהיינו האם הוא חזה כאפשרות קרובה והיה ער בפועל לכל השתלשלות העניינים מרגע שקרא לגב' נוקד ועד שהרכב נגנב. האם הוא חזה כאפשרות קרובה שגב' נוקד תצא מהרכב ותצעק לעברו לגבי שאלת נעילת הרכב, האם הוא חזה כאפשרות קרובה כי אלמוני צופה בהם ממקום מסתור והאם הוא חזה כאפשרות קרובה את גניבת הרכב והאם פעל במודע מחוסר אכפתיות לגניבת הרכב.

לאחר שבחנתי את הנסיבות ובעיקר את הנתונים הגיאוגרפיים והפיסיים שבהם הרכב חנה בסמוך למשתלה מבודדת כאשר יש מגרש חניה גדול מאוד בלתי סלול עם טווח ראייה מהמשתלה למרחק גדול כאשר לא נראית תנועת אנשים ו/או רכבים במקום, הגעתי למסקנה כי במקרה זה לא ניתן ללמוד ולהסיק כי הייתה לנתבע מודעות בפועל לסכנה כי הרכב יגנב. להיפך. ניתן להניח במידה רבה של סבירות כי באם היה מתעורר בליבו של הנתבע חשש כלשהו לגניבת הרכב יכול היה פשוט לצעוק לגב' נוקד שתנעל את הרכב ותבוא אליו. הרי במקרה זה לא נדרש ממנו אפילו המאמץ של הליכה בחזרה לרכב לשם נעילתו.

התרשמותי הינה כי הנתבע קרא לגב' נוקד מתוך היסח הדעת והדבר האחרון שעלה בדעתו הוא שיצוץ מאי שם אלמוני שיגנוב את הרכב. לכן אני קובע כי לא התקיים במקרה זה היסוד הנפשי של פזיזות ולכן אין מדובר ברשלנות רבתי. "