ע"א 10199/09 אפרים אוריון נגד המגן חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 1/4/2012
על ידי כב' השופטת: ע' ארבל
עניינו של פסק הדין: האם יש את הערעור של המבוטח ואת הערעור שכנגד של חברת הביטוח על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי התקיים אירוע ביטוחי, אך דחה את תביעת המערער לשלם לו תגמולי ביטוח מעבר לסכום שכבר שולם לו בגין פריצת דירתו ואף חייב אותו בתשלום הוצאות בסכום הדומה לסכום הפיצוי אשר נפסק לטובתו?
רקע: מדובר בפוליסת ביטוח למבנה ולתכולת דירה לפיה קיבל פיצוי בסך של כ 36 אלף ₪ מחברת הביטוח. המבוטח טען, הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפריצה גבוהים בהרבה, אך דרישתו נדחתה על ידי המבטחת והמבוטח הגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות לתקופה של 6 חודשים. נקבע כי הפוליסה מכסה תשלום דמי שכירות למי שהתגורר בנכס ונאלץ לעוזבו בשל אירוע הנזק לתקופה מסוימת. הפוליסה אינה מכסה אובדן תשלום דמי השכרת הנכס, שכן מדובר בפוליסת דירה ולא בפוליסת עסק.
בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים אולם קיבל את ערעורו של המבוטח בנושא ביטוח חסר לתכולת דירה.
מתוך פסק הדין:
"...קבע בית המשפט כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי. סבורני כי אין להתערב בקביעה זאת המבוססת על התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט קמא. אכן הראיות העלו חשדות שאין לבטלם בהינף יד. עם זאת, צירופן של הראיות לא הגיע לכדי ביסוס חשד ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, וזאת גם אם נניח שאין לזקוף לחובתה של המשיבה את אי שליחתו של המערער לבדיקת פוליגרף ואת אי הגשת תלונה במשטרה. בשולי הדברים אזכיר גם את ההלכה הקובעת כי מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, פסקה 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (1986); רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (לא פורסמה, 12.4.11)).
...
סעיף 25 לחוק פוטר את המבטח מחבותו כלפי המבוטח מקום בו המבוטח העלים עובדות או מסר עובדות כוזבות בכוונת מרמה. נפסק כי סעיף זה כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (לא פורסם, 19.5.98)). לטעמי יש להפעיל סעיף זה בזהירות רבה, הן לאור הטלת הסטיגמה על המבוטח כרמאי, והן בשל תוצאותיו הקשות הפוטרות את המבטחת באופן גורף מתשלום תגמולים למבוטח.
משכך, איני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח התקיימותו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.
בדומה, מסכימה אני עם קביעתו של בית המשפט קמא לפיה לא התקיים אף סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה", על אף שניתן אולי היה לסבור כי אין לבטח את הדירה תחת פוליסת ביטוח דירה רגילה, כי אם תחת פוליסת ביטוח אתר בנייה.
המסקנה היא כי דין הערעור שכנגד להידחות. "
"במקרה דנן העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעתם של השמאים מטעם המשיבה על פני חוות דעתו של השמאי מטעם המערער. איני סבורה כי יש להתערב בהעדפה זו וביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי המבוססות, בין היתר, על עדויות שנשמעו בפניו. יש להדגיש כי נטל ההוכחה לעניין שיעור הנזק מוטל על המבוטח (ראו רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, פסקה 8 (1994) (להלן: עניין מוריאנו); ש' ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ראשון 495 (2005) (להלן: ולר, כרך ראשון)).
המשפט המחוזי קבע כי חלק מהנזקים שנטענו על ידי המערער לא נגרמו על ידי הפריצה. בניגוד לטענת המערער יש לשוב ולהדגיש כי הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין קרות האירוע הביטוחי מוטל על המבוטח (ראו עניין מוריאנו, פסקה 8; ולר, כרך ראשון, בעמ' 495). אמנם, אין להכביד לטעמי על המבוטח בהוכחת עובדות אשר קשה מאוד להוכיחן. כך למשל, פגיעות המשתלבות עם אירוע פריצה וקשה להוכיח מתי בדיוק הן אירעו, ניתן להסתפק בעדותו של בעל הדירה כי הנזק לא היה קיים עובר לאירוע הפריצה. עם זאת, במקרה דנן דובר על נזקים שלא היה היגיון להתרחשותם בעת אירוע הפריצה, ואף המומחה מטעם המערער הודה בכך (ראו הפנייתו של בית המשפט המחוזי בעמ' 8 לפסק הדין). עוד אעיר כי יש לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש להעדיף את הצעות המחיר מטעם המשיבה שאפשרו תיקון נקודתי של הנזקים בעלות נמוכה יותר, על פני חוות דעתו של שמאי המערער אשר סבר כי יש לבצע החלפה מלאה של כל הרכוש שניזוק. כל עוד התיקון הנקודתי משיג את התכלית של השבת המצב לקדמותו באופן מלא יש לאפשר למבטחת להעדיפו על פני החלפה מלאה הכרוכה בעלויות גבוהות יותר.
ההיגיון מחייב כי הסיכון שחברת הביטוח נוטלת לגבי כלים סניטאריים שאינם מחוברים הינו סיכון שונה מכלים מחוברים, אשר הקושי לגנוב אותם הוא רב יותר. לפיכך, אף לפי תכלית ההגדרה עולה כי אין לכלול בה את הכלים הסניטאריים שלא היו מחוברים בדירתו של המערער, ושהמערער לא דיווח למשיבה על כך שטרם חוברו. ברי כי בעת ביטוח דירת מגורים ההנחה הסבירה והאובייקטיבית של הצדדים היא שכלים, כדוגמת כיורים ושיש, יהיו מחוברים חיבור של קבע. משכך, טענה זו של המערער נדחית אף היא.
ערכי כינון, עם זאת, מפצים את המבוטח תוך התעלמות ממרכיב הבלאי, דהיינו פיצוי של "חדש תמורת ישן" (ראו ע"א 191/80 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מלון דבורה בע"מ, פ"ד לה(4) 714, פסקה 5 (1981) (להלן: עניין מלון דבורה); ש' ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 159 (2007) (להלן: ולר, כרך שני)). ההנחה היא כי בדרך כלל מחויב המבטח לפצות את המבוטח בערכי שיפוי (עניין מלון דבורה, פסקה 5). בעניין שבפנינו אין צורך לבחון את הסוגיה האם ומתי יחוייב המבטח בפיצוי בערכי כינון גם ללא התחייבות מפורשת בפוליסה לכך (ראו ולר, כרך שני, בעמ' 158-161), וזאת מאחר שהפוליסה שהוצאה למערער כוללת סעיף כינון בתוקף. עם זאת, לפי סעיף 60ב לפוליסה "תשלום פיצוי לפי ערך כינון בשל מקרה ביטוח מותנה בהקמה מחדש בידי המבוטח או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק...לא הוקם מחדש, תוקן או הוחלף הרכוש שאבד או ניזוק, יהיה ערך הפיצוי עבורו לפי ערך שיפוי". המערער מודה כי לא ביצע כינון בפועל, אך טוען שאת האשמה לכך יש לתלות במשיבה שהתחמקה מפיצויו אף בערכי שיפוי. בית משפט זה הכיר בכך ש"שני התנאים, המצויים בסעיף הכינון של הפוליסות דנן, היינו, התקופה המוגבלת להשלמת הכינון וחבות המבטח לתשלום ההוצאות לאחר שהכינון נעשה בפועל, הם חלק בסיסי של ביטוח ערך הכינון, המקובלים בעסקי הביטוח כעיקרון להפעלתו" (עניין מלון דבורה, פסקה 6). בעניין מלון דבורה אכן נפסק כי על המבטח לשלם תוך זמן סביר וקצר את הפיצוי הממשי לו זכאי המבוטח שלא בתחום סעיף הכינון, וזאת מבלי להמתין שיושלם הכינון. עם זאת, נפסק גם כי ההוצאות הנוספות הכרוכות בכינון, ושהן מעבר לנזק הממשי, ישא בהם המבטח רק לאחר השלמת הכינון תוך המועד המותנה (עניין מלון דבורה, פסקה 10). במקרה דנן שילמה המשיבה למערער את הסכום בערכי שיפוי לפי חוות דעת המומחים מטעמה, סכום שאף אושר על ידי בית המשפט המחוזי בסופו של יום. לפיכך, איני סבורה כי ניתן במקרה זה לתלות את האשמה במשיבה כפי שטען המערער. אעיר כי תשלום נמוך באופן קיצוני של תגמולים בערכי שיפוי, שהינו רחוק מהמציאות ומהנזק הממשי שנגרם למבוטח, יוכל להצדיק לטעמי את הארכת התקופה לביצוע הכינון בפועל, שכן במקרים רבים נזקק המבוטח לכספים אלו על מנת לבצע את הכינון (ראו ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 218 (2009)). עם זאת איני סבורה כי המקרה שבפנינו נופל לגדר מקרים אלו. ולבסוף, הטענות בדבר הוצאות נוספות נטענו על ידי המערער כלאחר יד וללא פירוט, ולפיכך לא מצאתי לנכון לדון בהן.
נזקי התכולה
המערער משיג על קביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר במקרה זה בביטוח חסר.
העיקרון עליו מבוסס סעיף זה מכונה "עיקרון המיצוע". ההצדקה לעיקרון זה הוסברה על ידי פרופ' פרוקצ'יה:
"הרציונאל המרכזי לעקרון המיצוע הוא אקטוארי. אם נחלק את שוויו בכסף של הרכוש המבוטח באופן שרירותי לחלקים שווים... יהיה כל חלק חשוף לסיכון רב יותר מאשר כל חלק אחר הנמצא "מעליו"... הטעם לכך הוא שנזקים כבדים עשויים אומנם להשמיד את החלקים "העליונים" ואת החלקים "התחתונים" כאחד, אך נזקים קלים יותר עשויים להזיק לחלקים "התחתונים" בלבד. מכאן שככל שהחלק יותר "נמוך", הוא עשוי להינזק פעמים רבות יותר מאשר כל חלק הנמצא "מעליו". לכן אם הפרמיה אמורה להיות מספקת לכיסוי הסיכונים על כל חלק בנפרד, עליה לרדת בסולם רגרסיבי ככל שהמבוטח מבטח חלקים רבים יותר מן הרכוש, עד שהיא מגיעה לשיעור המינימלי בחלק האחרון. בהנחה ששיטת חישוב הפרמיה היא בפרופורציה ישרה לסכום הביטוח..., יוצא, שבהיעדר עקרון המיצוע, ככל שמבוטח פלוני נמצא בסיטואציה חריפה יותר של תת ביטוח, כך הוא מקבל את מוצר הביטוח במחיר זול יותר בהשוואה למבוטחים אחרים הקרובים יותר לביטוח מלא. מאחר שסך כל הפרמיות הנגבות מכל המבוטחים אמור לממן את הפיצויים לכולם, הרי שבהעדר עקרון המיצוע היתה מתקבלת התוצאה שעל המבוטחים הקרובים יותר לביטוח מלא מוטל הנטל של סיבסוד המבוטחים הרחוקים יותר מביטוח מלא" (אוריאל פרוקצ'יה "תת ביטוח" משפטים ו 323, 337 (תשל"ה) (להלן: פרוקצ'יה)).
למרות הרציונאל האמור, על ההסדר הקבוע בסעיף 60 נמתחה ביקורת מטעמים שונים והוצע לפרשו בצמצום (ראו ולר, כרך שני, בעמ' 224-229; פרוקצ'יה, מעמ' 338 ואילך; דוד מ' ששון דיני ביטוח 177-175 (1988); ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 1248-1250 (2009) (להלן: אליאס)).
לטעמי, בנקודה זו יש לקבל את טענותיו של המערער. טענת ביטוח החסר היתה צריכה להתקבל אם היה מוכח ששווי תכולת דירתו של המערער, המכוסה תחת פוליסת הביטוח שהוצאה לו, גבוה מסכום ביטוח התכולה, שהועמד על 100 אלף ₪. אלא שבמקרה דנן חישבה המשיבה את שווי התכולה ככולל גם תכולה שאף לשיטתה אינה מכוסה על ידי הפוליסה. טענתה המקורית של המשיבה בסיכומיה שהוגשו לבית המשפט המחוזי הינה כי מדובר בתכולה המהווה מלאי עסקי (סעיף 102 לסיכומי המשיבה בפני בית המשפט המחוזי). סעיף 10י לפוליסה מוציא במפורש מהגדרת "תכולה" המכוסה בפוליסה "ציוד ומלאי המשמשים לעסק". משכך, התכולה שהיוותה מלאי עסקי אינה צריכה להיכלל בחישוב התכולה לצורך החלתו של עיקרון המיצוע. המשיבה לא ערכה הפרדה בין שווי התכולה המכוסה על ידי הפוליסה לבין שווי התכולה שאינה מכוסה על ידי הפוליסה, ולפיכך לא ניתן לקבוע האם אכן היה ביטוח חסר. מאחר שנטל השכנוע לטענה זו מוטל על המבטחת (ראו אליאס, בעמ' 1261), הרי שיש לדחות את הטענה בדבר התקיימותו של ביטוח חסר. המסקנה היא כי יש להורות למשיבה לשלם תגמולים בגין נזקי התכולה על סך 35,458 ₪, כפי שנקבע בחוות דעת ארדן מטעם המשיבה, וזאת תחת הסכום של 5,910 ₪ שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.
אין לקבל את טענות המערער לעניין אובדן דמי שכירות. גם אם נקבל את פרשנותו של המערער לפיה חלה הפוליסה גם על אובדן דמי השכרה של הנכס, ואיני קובעת זאת, הרי שלא הוכחה כל כוונה לגור בנכס או להשכיר אותו בתקופת הזמן הקרובה למועד קרות האירוע הביטוחי. ההיפך הוא הנכון. הכלים הסניטאריים לא היו מחוברים מזה שנתיים (כעולה מחוות הדעת שהוכנה על ידי שמאי הבנק כשנתיים לפני הפריצה), ולא הוכחה כל כוונה לחברם. הדירה שימשה כמעין מחסן לפריטים שונים, וככל הנראה הכילה מלאי עסקי. בנסיבות אלו לא נראה כי היתה כוונה כלשהי להתגורר בדירה בתקופת הזמן הקרובה לאירוע. עוד יש לציין את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח שהמערער הוציא כספים לתשלום שכר דירה כמקום מגורים חלופי לדירה שניזוקה. טעמים אלו יחדיו מצדיקים את דחיית הטענות בעניין."
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
