אחריות להצפה בשל פיצוץ צינור מים

תאמ (חי') 3160-05-11‏ ‏ אורלי א.ש. אופנה בע"מ נ' ארז שרביט

בית המשפט: השלום בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 3/4/2012

על ידי כב' השופטת: תמר נאות פרי

עניינו של פסק הדין:  האם יש לחייב את בעלי המספרה הנמצאת במתחם קסטרא לפצות את בעלי חנות האופנה הנמצאת באותו מתחם בשל הנזק שנגרם להם בגין של צינור מים בתוך המספרה?

רקע: בעלי המספרה טענו, כי הם אינם אחראיים לנזק וכי בעלי חנות האופנה מנועים מלתבוע אותם עקב הוראות חוזה השכירות שבינה וביניהם לבין הנהלת קסטרא כמו כן הכחישו בעלי המספרה את הנזק שנגרם לבעלי חנות האופנה.

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את בעלי המספרה לפצות את בעלי חנות האופנה.

מתוך פסק הדין:

"לשיטתי, במקרה זה, לא יכולה להיות מחלוקת לגבי אחריותם של הנתבעים לנזק ונדמה לי שהנתבעים עצמם לא הכחישו חד משמעית טענה זו.

הנתבעים אחראיים, ובוודאי שכלפי התובעת, על תקינות הנכס בו הם שולטים ועל נזקים כתוצאה ממים ש"נמלטים" מהנכס. הצינור שהתפוצץ הינו צינור שמתחבר אל אחד הכיורים שנמצאים במספרה, אותו התקינו הנתבעים עצמם (כפי שהסביר כהן – עמ' 4 שורה 25). לא אדע מתי הוא הותקן או מתי טופל וכו' – אך עמדתי היא כי הנתבעים אחראים לתקינותו ולתוצאות שנובעות מכשל. היות ומוסכם כי כשל בצינור הוא שגרם להצפה – על הנתבעים להראות כי לא התרשלו, והם לא הצליחו להרים את הנטיל בהקשר זה (ולמעשה הם אף לא ניסו להעלות כל טענה לגבי תקינות הצינור, התקנתו, תחזוקתו וכו'). את המסקנה בדבר אחריותם הנזיקית של הנתבעים, ניתן לבסס על סעיף 35 לפקודת הנזיקין או על סעיף 38 לפקודה, שכן מים נמלטים עשויים להוות "דבר מסוכן" בנסיבות מתאימות – ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשר אשכנזי ושות', פ"ד כב (1) 221, 222; ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל, מאגר תקדין (2006); ת"א (פ"ת) 6425/03 הדר חברה לביטוח נ' ליגר השקעות בע"מ ואח', מאגר תקדין (2007); ת"א (ת"א) 59473/05 אמריקן תעשיות מזרונים נ' יוליוס הנדסה בע"מ, מאגר נבו (2008); ת"א (חיפה) 12820/04 מסיקה רוית נ' עירית חיפה, מאגר נבו (2006) – אשר אוזכרו בפס"ד קודם שלי שעניינו נזקי "מים נמלטים" – ת"א (חיפה) 2188/04 ישראל לובובסקי נ' מי החולה - אגודה שיתופית לאספקת מים, מאגר נבו (2009). לחילופין ניתן לבסס את המסקנה דלעיל על על סעיף 41 לפקודה, שכן עסקינן בסיטואציה בה "הדבר מעיד בעד עצמו".

טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים (והסיבה לכך שהם ביקשו לשלוח הודעת צד ג') הינה הוראות חוזה השכירות שעליו חתומים הנתבעים והתובעת מול קסטרא. מוסכם כי חוזי השכירות "הסטנדרטים", עליהם חתומים הצדדים, כוללים את סעיף 16 הדן בנושא נזקים וביטוח. בסעיף זה מותנה כי על כל שוכר לקיים ביטוח מבנה, ביטוח ציוד וביטוחים רבים נוספים, הכוללים מוטבים רבים. סעיף 16 כולל אף סייגים רבים לאחריות קסטרא, פוטר את הנהלת קסטרא מאחריות למרבית הנזקים האפשריים, ועוד נמצא בסעיף 16 את התניה הבאה שבסעיף קטן 16.3, לאמור:

"השוכר מצהיר כי לא תהיה לו כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה כנגד המשכיר ו/או חברת הניהול ו/או שוכרים אחרים בפרוייקט בגין כל נזק שהוא זכאי לשיפוי על פי הביטוח שהתחייב לערוך לפי סעיפים 16.1-16.7, 16.9-16.10, והוא פוטר בזאת את המשכיר, את חברת הניהול, את השוכרים האחרים ואת הדיירים בפרוייקט מכל אחריות לנזק כאמור".

על בסיס הוראות סעיף 16.3 הנ"ל, טוענים הנתבעים כי התובעת מנועה מלתבוע אותם לגבי נזקיה הנטענים, שכן היה עליה לקיים ביטוח לגבי סוג זה של נזק (והיא לא ערכה ביטוח שכזה) ואל לה לתבוע אותם בגינו.

טענה זו לא אוכל לקבל.

ראשית, קריאת כל סעיפי המשנה הנוספים של סעיף 16 מלמדת שלא ברור שהתובעת היתה צריכה והיתה יכולה לקיים ביטוח שמכסה מפני נזק כגון זה שנגרם.

שנית, המדובר בתניה בחוזה שבין התובעת לבין קסטרא – והנתבעים אינם יכולים להבנות מהתניה. אינני בטוחה כי המדובר בחוזה לטובת צד שלישי כפי שגורסים הנתבעים, וראו את הוראות סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובע כי:

"חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן: המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות כזו".

(וראו את ע"א 253/82 ד"ר דן חושי נ' הטכניון, פד"י לח (1) 640, 643 ואת האמור בעמ' 433 לספרה של פרופ' גבריאלה שלו, "חוזים" (מהדורה שנייה) שם נכתב כי –

 "החזקה כי הצדדים לחוזה מתכוונים ליצור מערכת של יחסי זכות-חובה בינם לבין עצמם היא אחת החזקות המשמשות בתהליך הפירוש וחשיפת הכוונה. ההיגיון מאחורי חזקה זו אומר, כי אילו רצו הצדדים להקנות זכות לאדם שלישי יכלו לצרפו כצד לחוזה שביניהם...

כדי להפריך טיעון זה, מוטל על האדם השלישי, המתפרץ אל תוך תחום החוזה, להראות כי החוזה שהוא איננו צד לו, אכן מקנה לו זכות לדרוש את קיום החיוב שלטובתו. לשם כך אין די בהראותו טובת-הנאה הצומחת לו מן החוזה; מוטל עליו להראות, כי הצדדים אכן התכוונו להקנות לו זכות אכיפה. ההנאה הצומחת לו מן החוזה אמנם יכולה להוביל למסקנה של כוונת הקניה, אולם על פי רוב אין די בה לשם כך".

לשיטתי, למוטב במקרה שלנו (הנתבעים, לשיטתם) אין זכות לדרוש את קיום החיוב, שהתחייבה התובעת כלפי קסטרא, שכן מן החוזה לא משתמעת כוונה להקנות לנתבעים זכות שכזו. כלומר, אינני סבורה כי הכוונה היתה ששוכר אחד יכול לאכוף על שוכר אחר לקיים ביטוח, ובוודאי שאינני סבורה כי שוכר אחד יכול לאכוף על שוכר אחר לוותר על זכות תביעה נזיקית "טובה" שיש לאחר כלפיו.

שלישית, יש לראות כי מר ארז הרפז, מנכ"ל קסטרא (להלן: "הרפז"), אישר לתובעים לתבוע את הנתבעים – וראו את עדותו של שפר בהקשר זה ואת העמוד הרלבנטי מתוך החוזה עליו חתם הרפז. שפר הסביר כי כאשר הוא פנה להרפז, לאחר הנזק, האחרון הסביר לו שהביטוח של קסטרא אינו מכסה את הנזק, שכן המדובר בנזק עקב צנרת פנימית של המספרה (עמ' 2 שורות 24-25) ושהוא יכול לתבוע את השוכר שאחראי לנזק. משמע, שאף אם היה מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, וככל שהיתה התחייבות של התובעת כלפי קסטרא שלא לתבוע את הנתבעים ע"פ סעיף 16.3 – ההתחייבות בוטלה בהסכמת שני הצדדים לחוזה (עמ' 2 שורות 29-34). טוענים הנתבעים כי לא ניתן לבטל את ההתחייבות לטובתם, שכן הם כבר ידעו עליה, וזאת לארו הוראות סעיף 36(א) לחוק החוזים, לאמור:

כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו לפי החוזה, רשאים הם לשנותה או לבטלה על ידי שינוי החוזה.

הנתבעים טוענים כי כאשר הם חתמו על חוזה השכירות, הם ידעו כי כל השוכרים חותמים על חוזה בנוסח זהה – משמע, שהם ידעו כי כל השוכרים, כולל התובעת, חתמו על חוזה לטובת צד שלישי, לטובתם. לכן, לשיטתם, קסטרא למעשה "הודיעה" להם על קיומו של החוזה לטובתם ומכאן שהתובעת וקסטרא אינן יכולות לשנות או לבטל את החוזה. לא אוכל לקבל טענה זו, הן מבחינה משפטית והן לאור העובדה שהנתבעים לא הוכיחו שהם חתמו על החוזה אחרי התובעת. לכן, הם לא הוכיחו שכאשר הם חתמו על החוזה הם כבר קיבלו "הודעה" על החוזה לטובת צד שלישי שחתמה התובעת, לטובתם.

רביעית, טענת כהן היתה שהוא ערך את הביטוח למספרה כפי שקיים – בהסתמך על הוראות החוזה, שכן הוא ידע שאסור לו לתבוע שוכרים אחרים ושוכרים אחרים מנועים מלתבוע אותו. ברם אולם, אף טענה זו לא הוכחה. כהן ערך, וטוב שכך, ביטוח למספרה המכסה אף נזקים כגון אלו שהתרחשו – ולא הוכח שהוא היה עורך ביטוח אחר במצב שונה.

טענה נוספת, דומה, של הנתבעים הינה כי הנהלת קסטרא התחייבה לקיים ביטוח המכסה את כל השוכרים מפני נזקים שנגרמו למבנה – וכי ביטוח שכזה אמור לכסות את האירוע ואת הנזק הנטען. אף טענה זו אינה יכולה לסייע בידי הנתבעים (והמבטחת שלהם) למול התובעת. ככל שלשיטת הנתבעים הפרה הנהלת קסטרא את הסכם השכירות שביניהם לבינה – הם יכולים לפנות לקסטרא ו/או למבטחת של קסטרא (כפי שנימקתי בהחלטתי שלא להתיר את משלוח ההודעה כלפי הצדדים השלישיים).

לכן, לא אוכל לקבל את טענת הנתבעים הסומכת על סעיף 16.3 הנ"ל או על שאר סעיפי חוזה השכירות – ובהעדר טענת הגנה אחרת שהתקבלה – מסקנתי היא כי עליהם לפצות את התובעת לגבי נזקיה, ככל שיוכחו. "