השפעת זכות התחלוף על קיומו של ביטוח כפל

רע"א  1322/10 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 16/4/2012

על ידי כב' השופט: המשנה לנשיא  א' ריבלין

עניינו של פסק הדין: האם עומדת למבטחת של מזיק, ששילמה את תגמולי הביטוח בגין נזק שאירע, הזכות לתבוע השתתפות מאת מבטחת של ניזוק, בשל כך שאותו נזק בוטח על-ידי שתיהן ב"ביטוח כפל"?

רקע: בית משפט השלום קבע, כי לא עומדת למבטחת של המזיק זכות השתתפות בעילה של ביטוח כפל. פרשנות שונה, כך נקבע, הייתה מאיינת את יסודות דיני הנזיקין שכן הדעת אינה סובלת כי מבטחת, הבאה בנעליו של ניזוק, לא תהא זכאית לתבוע שיפוי מאת המזיק (או מאת מבטחתו), ואם המזיק מבוטח, אף תידרש להשתתף בתגמולי הביטוח ששולמו לו. הערעור שהגישה המבטחת של המזיק לבית המשפט המחוזי נדחה. המחוזי קבע כי אכן קיימות בפסיקת בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים שתי גישות ביחס לשאלה הנדונה. האחת דוגלת בעקרון האשם ובדיני הנזיקין המסורתיים, והאחרת מקנה עדיפות לשיקולי יעילות, ולפיה אין מקום לעסוק בשאלת האשם בגדר תביעת השתתפות בעילה של ביטוח כפל. לכל אחת מן הגישות, כך נקבע, טעמים משלה, ועל-כן אין מקום להתערבות של ערכאת הערעור בהכרעת הערכאה הראשונה. לגוף העניין, הוסיף בית המשפט המחוזי כי הכרעתו של בית משפט השלום מונעת "תוצאה מוזרה", שלפיה ככל שהמזיק יבטח את עצמו בסכום נמוך יותר, כך יגדל חיובו של מבטח הניזוק. תוצאה זו, כך ציין בית המשפט המחוזי, אף עלולה ליצור תמריץ שלילי למזיקים פוטנציאליים, המודעים לכך שהנפגעים הפוטנציאליים מבוטחים בעצמם, לרכוש ביטוח מינימאלי ביותר. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי שיקולי יעילות כשלעצמם אינם מאפשרים לקבוע כלל העומד בסתירה לעקרונות דיני הנזיקין, ללא שינוי חקיקתי או למצער פסיקה של בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון דחה את הערעור

מתוך פסק הדין:

"בין ביטוח כפל לבין תחלוף

בהתנגשות שבין זכות ההשתתפות בין מבטחים שביטחו מבוטחים שונים בביטוח כפל, לבין זכות התחלוף הקבועה בסעיף 62(א) לחוק, עמדתי היא כי ידה של האחרונה על העליונה. מסקנה זו נתמכת הן בלשון סעיפי החוק הרלוונטיים ובתכליותיהם הן בעקרונות היושר הכלליים שמכוחם, כזכור, הורחבה מלכתחילה תחולתו של הסדר ביטוח הכפל גם למקרה של מבוטחים שונים.

לשונו המפורשת של סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח קובעת כי זכותו של מבוטח לפיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי עוברת אל המבטח "מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם" (וזאת כל עוד זכותו של המבוטח כלפי האדם השלישי לא נובעת בעצמה מחוזה ביטוח).

במקרה של מבוטחים שונים, זכותו של הניזוק לפיצויים מאת המזיק אינה מבוססת על חוזה ביטוח, ומכאן שעם תשלום תגמולי הביטוח לניזוק, קמה למבטחו זכות לשיפוי מאת המזיק (או מבטחו). בניגוד לזכות התחלוף, המעוגנת בחוק במפורש, הרי שזכות ההשתתפות בין מבטחים של מבוטחים שונים, מכוח עילה של ביטוח כפל, נלמדת על דרך ההיקש מהוראות סעיף 59(ד) לחוק, ומכוח עקרונות כלליים של יושר ומניעת עשיית עושר ולא במשפט.

...

 מקום בו זכאי המבוטח ל"פיצוי או שיפוי" מאדם שלישי שלא מכוח חוזה ביטוח(אלא, למשל, מכוח דיני הנזיקין), לא תיסוג זכות התחלוף, ולא יחולו הסדרי ביטוח הכפל. ניתוח זה מתיישב גם עם עמדתו של המלומד י' אליאס:

זכות התחלוף של המבטח כלפי הצד השלישי עשויה אפוא להישען על מקורות שונים ומגוונים... לכלל זה חריג אחד בלבד: הייתה החבות האחרת חבות הנובעת מחוזה ביטוח נוסף שברשות המבוטח, היינו חבות של מבטח נוסף לשלם למבוטח תגמולי ביטוח בגין אירוע הנזק, לא יחול עליה עקרון התחלוף, אלא סעיף 59 לחוק שעניינו ביטוח כפל. ודוק, חריג זה לא יחול כאשר אירוע הנזק מכוסה על-ידי שתי פוליסות, האחת לביטוח הניזוק והאחרת לביטוח המזיק. במקרה שכזה – אין מבטחו של המזיק רוכש זכות השתתפות כפל מבטח הניזוק מכוח דיני ביטוח הכפל. מבטח הניזוק רשאי אפוא להיפרע ממבטח המזיק בגין מלוא שיעור התגמולים ששילם למבוטחו. במילים אחרות: זכות התחלוף של מבטח הניזוק כהגדרתה בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, גוברת על זכות ההשתתפות של מבטח המזיק כמשמעותה בסעיף 59 לחוק(אליאס, בעמ' 1098; ההדגשה הוספה – א' ר'); ראו גם: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981כרך שני 257 (2007).

לא רק ההיבט הלשוני מוביל למסקנה שאליה הגענו. גם התכלית העומדת בבסיס סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח – מניעת התעשרות שלא כדין – מובילה לאותה מסקנה. אכן, במצב שבו חבות שתי מבטחות חיובים בעלי אופי דומה, אין מקום להעדיף את האחת על-פני האחרת באופן שרירותי, ומן הראוי כי יחול ביניהן הסדר של השתתפות – ועל כך עמד בית המשפט בעניין סיגנא בהרחבה.

...

ואמנם, השתתפות מונעת עשיית עושר שלא כדין מקום בו שניים חבים אותו חיוב. לעומת זאת, מקום בו עומד האחד במקומו של המזיק, ואילו האחר עומד במקומו של הניזוק, מחייב הצורך במניעת עשיית העושר שלא כדין דווקא כי מבטחו של הניזוק יזכה בשיפוי מלא בגין הסכומים ששילם, ושבהם חב למעשה המזיק. חיוב המבטחים בהשתתפות האחד כלפי השני, מבלי ליתן משקל ליחסים שבין המבוטחים כמזיק וניזוק, פוגעת בעיקרון הצדק המתקן; זכות התחלוף, לעומת זאת, משקפת עיקרון זה. אמנם, מקום בו המזיק והניזוק גם יחד מבוטחים, לא מתגשם עיקרון הצדק המתקן בצורתו הטהורה, שכן המזיק אינו מפצה את הניזוק באופן ישיר. עם זאת, אין בכך כדי לאיין עיקרון חשוב זה לחלוטין, והעמדת המבטחות בנעליהם של הצדדים נותנת לו ביטוי חשוב. זכות התחלוף מבטיחה כי גם מקום בו הנזק שאירע מבוטח, חבותו העקרונית של המזיק כלפי הניזוק לא תיעלם.

מטעמים אלה, יש להעדיף את זכות התחלוף גם מקום בו שילמה מבטחת המזיק את תגמולי הביטוח, והיא תובעת השתתפות ממבטחת הניזוק (בניגוד למצב שבו שילמה מבטחת הניזוק את תגמולי הביטוח והיא תובעת שיפוי ממבטחת המזיק). במקרה זה אמנם לא שילמה מבטחת הניזוק בפועל תגמולי ביטוח למבוטחה ולכן לכאורה אין תחולה להוראת סעיף 62(א); אלא שגם במצב זה, הכרה בזכות ההשתתפות של מבטחת המזיק כלפי מבטחת הניזוק תעמוד בסתירה לעקרונות של עשיית עושר ולא במשפט ולהגיונו של סעיף 62(א), ומכאן שלא ניתן להרחיב את עילת ביטוח הכפל באופן זה. נוסף על כך, אין זה ראוי כי התוצאה המשפטית בשני המקרים האלה תהא שונה, וכי עדיפותה של זכות התחלוף על פני זכות ההשתתפות תהא תלויה בשאלה השרירותית מי מבין חברות הביטוח הייתה הראשונה לשלם את תגמולי הביטוח.

מסקנה אחרת, המבכרת את זכות ההשתתפות מכוח ביטוח כפל על-פני זכות התחלוף, עשויה הייתה להוביל, כמאמר השופטת י' שבח, לתוצאות תמוהות. כך למשל, עצם עריכת ביטוח על-ידי המזיק הייתה מרעה את מצבה של מבטחת הניזוק: בעוד שאין חולק על זכות התחלוף שלה כלפי מזיק שאינו מבוטח, הרי שמזיק שרכש ביטוח (ולו גם בסכום מינימאלי ביותר) היה מאיין בכך את זכות התחלוף של מבטחת הניזוק. בכך היה ניתן הכוח בידי המזיק ומבטחתו להרע את מצבה של מבטחת הניזוק, אף שאין היא צד לחוזה ביניהם. נוסף על כך, אין היגיון של ממש בהחלת הסדר משפטי שונה, לעניין זכות התחלוף, במצב שבו המזיק מבוטח ובמצב שבו אין הוא מבוטח.

התוצאה שאליה הגענו היא גם זו המקובלת בשיטות משפט אחרות. כך למשל, במשפט האמריקאי נהוג הכלל שלפיו מקום בו נתונה למבטח הניזוק זכות סוברוגציה (בין אם מכוח החוק ובין אם מכוח חוזה הביטוח), רשאי הוא לתבוע שיפוי מהמזיק או ממבטחתו. חריג לכלל זה, הנהוג בחלק ממדינות ארצות-הברית, קם מקום בו מכיר בית המשפט במזיק כמבוטח נוסף או כמוטב בפוליסת הביטוח של הניזוק (ראו למשל: Sutton v. Jondahl, 532 P.2d 478, 482 (Ct. App. Okla. 1975)).מקום בו לא מוכר המזיק כמבוטח או כמוטב בפוליסת הביטוח של הניזוק, ניכר כי זכותה של מבטחת הניזוק לתבוע שיפוי ממבטחת המזיק היא מובנת מאליה (ראו למשל: Regent Ins. Co. v. Economy Preferred Ins. Co., 749 F. Supp. 191, 195 (C.D. Il. 1990); Neubauer v. Hostetter, 485 N.W.2d 87, 88 (Iowa 1992)). במשפטנו, כפי שהוסבר בהרחבה בעניין סיגנא(פסקאות 17-14 לפסק-דינו של השופט ת' אור), אין בעצם עריכת שתי פוליסות המבטחות את אותו סיכון על-ידי שני מבוטחים שונים, כדי ללמד כי שני המבוטחים הם מוטבים האחד בפוליסה של האחר.

גם באנגליה נדונה שאלה קרובה לזו העומדת לפנינו בפרשת Caledonia North Sea Ltd. v. British Telecommunications Plc, [2002] UKHL 4. באותו עניין שילמה חברת הביטוח של מפעילת אסדת נפט פיצויים לעובדים שנפגעו בפיצוץ שאירע על האסדה. בהתאם לחוזה שבין מפעילת האסדה לבין קבלני המשנה, הייתה המפעילה זכאית לשיפוי בגין תשלום פיצויים לעובדיהם של קבלני המשנה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה אם חברת הביטוח של מפעילת האסדה, ששילמה בפועל את הפיצויים, זכאית אף היא לשיפוי מאת קבלני המשנה – וזאת מכוח חבותם החוזית כלפי המפעילה. קבלני המשנה טענו כי משזכתה מפעילת האסדה בשיפוי מאת חברת הביטוח שביטחה אותה, אין היא זכאית לשיפוי "כפול" גם מהם; ובהיעדר זכות שיפוי למפעילת האסדה עצמה, גם חברת הביטוח הנכנסת לנעליה אינה זכאית לשיפוי מאת קבלני המשנה. בית המשפט שם דחה את הטענה, וקבע כי בעוד שהחבות החוזית היא חבות ראשונית, הרי שחבותו של המבטח היא חבות שניונית – למצער אם לא נקבע אחרת בחוזה שבין הצדדים (ראו: פסקה 64 לפסק-דינו של Lord Mackay of Clashfern). בית המשפט שם הוסיף והדגיש כי הכלל שלפיו קמה למבטחים, שביטחו את אותו מבוטח כנגד אותו סיכון, זכות להשתתפות זה כלפי זה – אינו חל בכל מקרה שבו מתחייבים שניים (או יותר) לשפות אדם שלישי בגין אותו סיכון. ככלל, מקום בו חבות אחת היא חבות "ראשונית" ואילו האחרת היא חבות "שניונית", הרי שביצוע התשלום על-ידי בעל החבות השניונית מקים לו זכות סוברוגציה כלפי בעל החבות הראשונית. זכות להשתתפות, כך הודגש, קמה רק מקום בו קיימות שתי פוליסות ביטוח שלמעשה ניתן להתייחס אליהן כאל פוליסה אחת (ראו: פסקאות 93-91 לפסק-דינו של Lord Hoffmann)."

פסק הדין באתר הרשות השופטת.