עמלת הפירעון המוקדם במות המבוטח

תא (ת"א) 1619-09‏ לאה רייז נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

בית המשפט המחוזי: בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 1/5/2012

ע"י כבוד השופטת: ענת ברון

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה הלווה כנגד בנק למשכנתאות בעניין שאלת חוקיות הגבייה של "עמלת פירעון מוקדם" כאשר הסילוק המוקדם של ההלוואה נעשה בעקבות פטירת הלווה ובאמצעות כספי ביטוח חיים שרכש לדרישתו של הבנק?

בית המשפט דחה את הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית לאחר שקבע, כי הגביה של עמלת פירעון מוקדם במקרה נדון נעשתה כדין.

מתוך פסק הדין:

"מקרה דנן השאלה המרכזית המשותפת לחברי הקבוצה היא שאלה משפטית, שעניינה פרשנות ההוראה בהסכם ההלוואה בנוגע לסילוק מוקדם ולעמלה הנגבית במקרה כזה. בנסיבות אלה ויתרו הצדדים על חקירתם של המצהירים מטעמם, והסכימו כי בקשת האישור תוכרע על סמך כתבי הטענות על צרופותיהם וסיכומים בכתב שהוגשו; ומכאן החלטתי.

סעיף 25(א) לחוק החוזים קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (ההדגשה שלי- ע.ב.). כפי שצוטט לעיל, בענייננו הסכם ההלוואה, בסעיף 15 שבו, קובע את זכותו של הבנק לגבות את העמלה במקרה של סילוק מוקדם של ההלוואה; ואולם אין בהסכם התייחסות מפורשת למקרה של מות הלווה ופירעון ההלוואה מתוך כספי ביטוח החיים שלו. במצב דברים זה לא ניתן לומר כי אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה – ועל כן יש להסתייע בתהליך הפרשנות גם בנסיבות החיצוניות להסכם ההלוואה. בנוסף יש לתת את הדעת לכך שהסכם ההלוואה מהווה חוזה אחיד – שהרי עסקינן בהסכם סטנדרטי בנוסח מקובל בבנק, שעל כמותו הוחתמו לקוחות נוספים פרט למבקשת. המשמעות היא שיש ליתן משקל מועט מאוד אם בכלל לאומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים להסכם זה, ואילו הבכורה היא לתכלית האובייקטיבית של החוזה האחיד – קרי: המטרות, האינטרסים והערכים המאפיינים חוזה מסוג זה [ראו: רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145 (1998)]. לא זו אף זו, עסקינן בחוזה בנקאי – אשר מאופיין בחוסר סימטריה בין הבנק שהוא בעל הידע והניסיון בתחום לבין הלקוח שהוא "הצרכן הקטן" וחסר הבנה בנושאים פיננסיים מורכבים [ראו: ע"א 3352/07 בנק הפועלים נ' הורש [פורסם בנבו] (7/12/2009)].

מן הכלל אל הפרט.

אין חולק בין הצדדים כי ההוראה שבהסכם ההלוואה שעניינה סילוק מוקדם של ההלוואה יונקת את חיותה מן הסעיפים הרלוונטיים לעניין זה בפקודת הבנקאות ובצו משנת 2002 (ולמעשה גם בצו המתקן שקבע לראשונה את הרכבה של העמלה כפי שהיא מחושבת כיום) וקשורה אליהם בטבורה. המחלוקת טמונה אפוא בפרשנות הוראות חקיקה אלה, וליתר דיוק בתכלית שיש לייחס לחיוב בעמלת פירעון מוקדם.

המבקשת סבורה כי העמלה נועדה "רק" למנוע קריסה של הבנקים ונהירה המונית של הציבור לפרוע הלוואת "יקרות" ולהחליפן בהלוואות "זולות" – ועל כן לגישתה אין מקום לגבות את העמלה כאשר הפירעון המוקדם אינו יכול להיות מושפע משיקולים רציונאליים, כמו במקרה של מות הלווה. הבנק לעומת זאת טוען כי מטרת העמלה היא לפצותו פיצוי נאות בגין נזקים שנגרמים לו בעת סילוק ההלוואה קודם למועד המוסכם

– ועל כן בכל הנוגע לגביית העמלה אין כל משמעות לשאלה אם הפירעון המוקדם נכפה על הלווה או נעשה מתוך בחירה חופשית.

אלא מאי? טענותיהם של שני הצדדים גם יחד מבוססות על יסוד משותף – והוא: שסילוק מוקדם של הלוואה מסב לבנק נזק, לעיתים אף משמעותי ביותר. עובדה זאת קיבלה ביטוי אף בפסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ בראשי – פסיקה שעליה סומכת המבקשת עצמה את הפרשנות המוצעת על ידה – כדלקמן:

"...לביטוי 'עמלת פירעון מוקדם' ישנה משמעות מיוחדת, המביאה בחשבון גם שיקולים כלכליים של כדאיות העסקה ואובדן הרווח שנגרם לבנק הנושה מביצועה. ...'עמלת הפירעון המוקדם' כוללת בתוכה, עוד מתקופה מוקדמת יותר לצו המתקן מ- 1989, גם מרכיב של פיצוי הבנק על הפסד הריבית מביצוע העסקה, מעבר לטרחה הכרוכה בפעולה עצמה. לא זו אף זו. אילו רק בקביעת עמלה 'טכנית' היה דן סעיף 13 לפקודת הבנקאות, כלום היה המחוקק דורש התייעצות של הנגיד בוועדה המייעצת ואישורם של שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת לעמלה הנקבעת? במה 'זכתה' עמלה זו, לעומת יתר העמלות, שאין ועדת הכספים של הכנסת צריכה לאשרן? (השווה סעיף 8 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981). גם נוסחו של הסעיף מלמד על עמלה 'מהותית', מעבר לעמלה הטכנית, השגרתית, הכרוכה בביצוע כל פעולה בנקאית. נאמר כי 'התאגיד רשאי להתנות פירעון מוקדם בתשלום עמלה בתנאים ובשיעור שקבע הנגיד לאחר התייעצות עם הועדה ובאישור שר האוצר וועדת הכספים של הכנסת' (ההדגשה הוספה). והרי פשיטא הוא, כי הבנק רשאי לגבות עמלה בעד כל שירות שהוא נותן ולחייב בה את חשבון הלקוח, ובמה נתייחד שירות זה, שהמחוקק מצא לנכון לקבוע במפורש כי הבנק רשאי להתנותו בתשלום עמלה? על כורחך אתה אומר, כי לא בעמלה ככל העמלות קא עסקינן, אלא ב'עמלה' מיוחדת, המביאה בחשבון גם את ההפסד הנגרם לבנק מעצם הצורך להלוות את הסכום הנפרע ללווה אחר." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (בג"ץ בראשי, שם, בעמ' 118).

יש להוסיף ולהבהיר בעניין זה, כי בעוד שללווה עומדת זכות קוגנטית לסלק הלוואת דיור במועד קודם למועד המוסכם עם הבנק – הבנקים אינם נהנים מזכות דומה ביחסיהם עם מקורותיהם הפיננסיים. על כן, גם כאשר הבנק מצליח לאתר לווה חלופי לכסף, אין הדבר מבטיח שיהא בכך לכסות את נזקיו. זאת משום שאם בינתיים הריבית הכללית במשק ירדה – עלות המימון שנטל הבנק נותרה זהה, בעוד שהרווח הצפוי לבנק מהלוואה חדשה הוא נמוך יותר. הרכיב השלישי של העמלה מפצה את הבנק על ירידה זאת שחלה ב"מרווח הפיננסי" – שכפי שכבר צוין לעיל הוא המקור להכנסותיו של הבנק והוא זה שמבטיח את המשך פעילותו כגוף המממן עסקאות דיור.

נמצאנו למדים כי עצם הסילוק המוקדם של הלוואה מסב לבנק נזק – לא משנה מהן הנסיבות שהובילו לביצועו. משכך, כאשר המבקשת טוענת כי אין מקום לחייב בעמלה במקרה שבו הסילוק המוקדם נעשה עקב מות הלווה - היא למעשה עותרת לכך שייקבע כי יש "להעדיף" לווה שנפטר על פני כל לווה אחר המבקש סילוק מוקדם של הלוואה. יתר על כן, אם תאומץ גישתה של המבקשת התוצאה תהא שלווה שנפטר יוצא "נשכר" בכל הנוגע לתנאי ההלוואה – שכן עקב מותו ורק בשל כך, הוא נמצא זכאי לכך שההלוואה תיפרע בריבית נמוכה יותר מזו שהיתה משולמת על ידו לבנק על פי הסכם ההלוואה אלמלא נפטר. ודוק: ה"רווח" של הלווה מבחינת עלות ההלוואה בא על חשבונו של הבנק – שכאמור סופג את אובדן התשואה על כספי הלוואה שנתן. ברי כי העדפת לווים מעין זו, הן על פני לווים אחרים והן על חשבונו של הבנק, אינה ממטרותיהם של פקודת הבנקאות או הצווים שהתקין הנגיד. משכך גם אין לייחס תכלית זאת להסכם ההלוואה; מה גם שמדובר כאמור בחוזה אחיד המסדיר את תנאי ההלוואה באופן זהה ביחס לכלל הלווים.

לא זו אף זו. טענת המבקשת כי הבנק אינו זכאי לעמלת פירעון מוקדם במקרה של מות הלווה גם אינה מתיישבת עם תכליתו של ביטוח החיים שבאמצעותו נפרעת ההלוואה. ביטוח החיים מגן על שאריו של הלווה מפני מקרה של מוות – בכך שהוא משחרר אותם מלשאת בנטל פירעון ההלוואה במקומו של הלווה. ואולם לא בכדי מתנה הבנק את מתן ההלוואה ברכישת פוליסת ביטוח חיים שהוא המוטב הראשון שלה - אלא משום שביטוח זה נועד להגן גם על הבנק במקרה של מות הלווה, ולהבטיח פירעון קל ומהיר של ההלוואה חרף המוות. אמנם בדרך כלל הבנק יבטיח את עצמו גם באמצעות הטלת שיעבוד על דירת המגורים – אך אין ספק כי פירעון ההלוואה באמצעות כספי הביטוח הוא פתרון פשוט, יעיל וזול יותר מבחינתו של הבנק מאשר מימוש השיעבוד. הנה כי כן, בהינתן קיומה של פוליסת ביטוח שמטרתה בין היתר היא להגן על הבנק מפני נזק העלול להיגרם כתוצאה ממות הלווה – אין כל יסוד לסבור כי שומה על הבנק לוותר על עמלת הפירעון המוקדם ובכך לספוג למעשה נזק של אובדן תשואה מן ההלוואה."