תחלוף לאור הסדר שבין המבוטח לפוגע

תאמ (ת"א) 170775-09‏‏ איילון בע"מ - חברה לבטוח נ' עמאד אבו סרארי

בית המשפט השלום: בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 10/5/2012

ע"י כבוד השופטת: אורלי מור-אל

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של חברת הביטוח כנגד מי שגרם נזק לרכב בגינו שילמה חברת הביטוח תגמולי ביטוח לאור טענתו של המזיק, כי לאחר אירוע התאונה הוא שילם ישירות למבוטח פיצוי מלא על מלוא נזקיו ומנימוק זה אין לחייבו בתשלום פיצוי פעם נוספת במסגרת תביעת תחלוף?

בית המשפט קיבל את התביעה הואיל והנתבע לא ביקש מבית המשפט לבטל את ההסכם שנערך עם המבוטח לאחר שהוטעה לחשוב, כי בתשלום הסכומים שנקבעו בהסכם הוא פטור מכל אחריות כלפיו וכלפי חברת הביטוח.

מתוך פסק הדין

"במקרים בהם זכות התחלוף בין המבטח למזיק נשללה בהסכם שבין הניזוק למזיק, הבחין בית המשפט בין שני מקרים: מקרה בו ויתר הניזוק על זכותו קודם שעברה זכותו למבטח ומקרה שבו ויתר כאמור, לאחר שעברה הזכות. זכותה של המבטחת לתחלוף כלפי צד ג' נוצרת לאחר תשלום תגמולי הביטוח. כך שמבוטח שמגיע לידי הסכם פשרה עם צד ג' בטרם קיבל לידיו את תגמולי הביטוח ולאחר קרות מקרה הביטוח מאיין את זכות התחלוף של המבטח. בית המשפט העליון כשנדרש לסוגיה קבע בענ"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49 - 

"ככלל, אין הסכם בין שני צדדים יכול לחייב צד שלישי. פשרה, ככל הסכם, מחייבת אך ורק את הצדדים הנוטלים בה חלק ... זכויותיו של צד שלישי שלא נטל חלק בפשרה אינן נגרעות ואינן משתנות כתוצאה ממנה... לא כך הוא כאשר הצד השלישי בא בנעליו של הצד המתפשר, בענייננו הניזוק, שאז אין בידיו יותר ממה שיש בידי הניזוק" שם ע' 62). לפיכך, "משנערך הסכם פשרה בין המזיק ובין הניזוק – המבוטח בטרם שולמו תגמולי הביטוח – כלומר בטרם עברה הזכות למבטח – משתחרר המזיק מאחריות, והמבטח אינו זכאי להגיש נגדו תביעת שיפוי " ( שם ע' 64).

סיכם את ההבדל בין שני המצבים, בית המשפט בתאמ (חי') 24265-04-11 אלברט כהן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, אליו הפנתה התובעת, ואין לי אלא להביא הדברים כלשונם:

"הפסיקה ודעות המלומדים יוצרת הבחנה בין שני מצבים: מצב שבו נערך הסכם בטרם שולמו תגמולי הביטוח, דבר שאינו מעוגן בחוק. מצב שני בו נערך הסכם בין הצדדים לאחר תשלום תגמולי הביטוח, כמעוגן באופן חלקי בסעיף 62(ג) לחוק. במצב הראשון כפי שהובא לעיל, משתחרר המזיק מאחריות והוא חסין בפני תביעת המבטח (ראו: ע"א 32/82 גרייפמן נ' חתמי לוידס, פ"ד לט(4) 660, 663 (1985). במצב השני בו המבוטח מוותר על זכויותיו לאחר שקיבל לידיו את תגמולי הביטוח ההסכם אינו מחייב את המבטחת והוא נחשב לבטל. אולם ככל שההסכם מכוון לויתור על זכויות התביעה של המבוטח בלבד הרי ההסכם מבחינה זו תקף (ראה: אליאס עמ' 1118 – 1120). סעיף 62 (ג) מכוון ליחסים בין מבטחת למבוטח אך אין פירושו שהוא ממצה את אפשרויות התביעה של המבטח או שולל אותה כלפי צד ג'

(ראה: אליאס עמ' 1119). לכן אין ממש בטענת המבקש לפיה במצב זה תביעת המבטח צריכה להיות אך ורק כלפי המבוטח.

בעניין דורון נקבע : "... הניזוק לא היה רשאי גם לשחרר את המזיק מאחריותו, שאין לך מעשה העשוי לפגוע בזכויות המבטח פגיעה גדולה מזו. משלא היה רשאי לעשות מעשה השחרור, ממילא השחרור נעשה ללא רשות וסמכות, ואם כי הניזוק עצמו ייתכן ויהא מושתק מלטעון כך כלפי המזיק, אין שום השתק יכול למנוע טיעון כזה מצד המבטח", ( ראו: ע"א 434/60 המוסד לביטוח לאומי נ' דורון, פ"ד טו(1) 17,7 (1962).  כלל זה נכון במיוחד במקרה שבו המבוטח ויתר על זכויותיו כלפי צד ג' בלא כל תמורה כפי שנעשה במקרה הניצב לפניי (ראו ד' פרידמן ונ'כהן, ריבוי חייבים, דיני חיובים – חלק כללי (העורך דניאל פרידמן, 1994, ע' 298, להלן : "פרידמן")".   

"... הנתבע ובעיקר אביו, הבינו על סמך המצג שהציג בפניהם צד ג', כי בשלמם את הסכום שדרש בכך נסתיים העניין, שאם לא כן ספק אם היו מסכימים להגיע להסדר.  גם ניסוח ההסכם בין הצדדים מדבר בעד עצמו בנקודה זו. צד ג' בהחלט יצר בפני הנתבע ואביו את המצג שלאחר התשלום לא תהיה מהם כל דרישה נוספת מטעמו או מטעם חברת ביטוח. אף אם אניח לטובתו, כי שעשה כן בטעות בתום לב מתוך חוסר הבנה, כי חברת הביטוח תדרוש מהם את אשר שילמה לו, אין ספק כי הנתבע ואביו טעו לחשוב שבשלמם את ה- 4,000 ₪ הם הופטרו ולא נדרש מהם כל תשלום נוסף. 

משהסתבר לצד ג', כי חברת הביטוח עומדת על קבלת הסכום ששילמה לו מן הנתבע, פעל צד ג' בשני המישורים – מול חברת הביטוח ומול הנתבע - באופן שאינו מתיישב זה עם זה תוך שהוא מסתיר מכל אחד מהגורמים את העובדות שאינן נוחות לו  – מחד הוא לא חשף בפני חברת הביטוח את העובדה, כי קיבל כסף מן הנתבע ואביו וגרם להגשת תביעה גם בשמו וגם על נזקיו הוא, ומאידך, בשיחותיו עם אבי הנתבע, ניסה להסביר לו שחברת הביטוח "סידרה" אותו והרגיע אותו בכך שידבר עם עורך הדין של הביטוח. "

"בנסיבות שהוכחו, אין ספק, כי הנתבע ואביו הוטעו על ידי צד ג', שכן צד ג' לא גילה להם עובדות, אשר לפי הנסיבות, הדין והנוהג היה עליו לגלותן – כך לדוגמא, צד ג' לא גילה להם ולא חשף בפניהם את העובדה שרכבו כבר תוקן ושהוא קיבל כבר תשלום מחברת הביטוח, צד ג' לא חשף בפני הנתבע ואביו את גובה הנזק שנגרם ואף לא חשף כי הסכום שהוא דורש הינו רק בשל נזקיו העקיפים וחמור מכך, צד ג' ניסח את ההסכם באופן מטעה ויצר בפניהם את הרושם כאילו בתשלום 4,000 ₪ כפי שדרש לא תהא כלפיהם כל דרישה בין על ידו ובין על ידי חברת הביטוח. רק בשל המצג המטעה שיצר בפניהם צד ג' הסכימו הנתבע ואביו לתשלום 4,000 ₪, סכום שנראה להם מלכתחילה גבוה מדי.  לו היו הנתבע ואביו יודעים את העובדות כהוויתן, ספק אם היה נכונים להגיע עם הנתבע להסכם כפי שהגיעו. ויודגש, אין המדובר בטעות בכדאיות העסקה גרידא, אלא בטעות שביסודה הנחות נוספות מוטעות באשר למצב העובדתי לאשורו.

בנסיבות אלה, התרופה הראויה, לכאורה, לנתבע היא ביטול ההסכם ולא אכיפתו. ואולם, הנתבע לא הודיע על ביטול ההסכם כדין, ולא עתר לסעד של ביטול ההסכם מבית המשפט. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט לא יבטל חוזה מיוזמתו ללא בקשה כאמור (ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד(1) 701, ע"א 5664/93 כנען נ' United States of America, פ"ד נא(1) 704). לפיכך, אף שנטיתי, ליתן לנתבע ולו סעד חלקי בדמות ביטול ההסכם והשבת הכסף ששילם לצד ג' מתוך טעות, משלא עתר הנתבע לביטולו של ההסכם אין מנוס בידי אלא לקבוע, כי דינה של ההודעה לצד ג' להידחות. "