דנ"א 1549/12 חריזי עמיר נגד עזבון המנוחה אושרי רחימי ז"ל ואח'
בית המשפט: העליון
ההחלטה ניתנה ביום: 1/7/2012
ע"י כבוד השופטת: המשנָה לנשיא מ' נאור
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון אשר קבע כי האירוע שכתוצאה ממנו נפטרה הילדה אושר רחימי ז"ל (להלן: המנוחה) איננו תאונת דרכים?
בית המשפט העליון דחה את הבקשה לקיים דיון נוסף
מתוך ההחלטה:
"בית המשפט עמד בפסק הדין על כך שאומנם פרשנות המונח "נסיעה ברכב" חורגת מפעילות הנסיעה הפיסית ברכב אך עדיין יש צורך בקשר ממשי לנסיעה בפועל. בית המשפט ציין כי בעבר כבר נפסק כי נוכחות ברכב חונה אינה תואמת את משמעותו של המונח "נסיעה" ועל כן "נוכח ההגדרות המקובלות בפסיקה, נוכחות המנוחה באוטובוס בעת מותה – לא הייתה נוכחות במהלך 'נסיעה'".
בית המשפט דחה את הטענה כי נסיעתה של המנוחה ברכב לא הסתיימה בשל היותה קטינה הנזקקת לסיוע לשם סיום הנסיעה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי "כאשר הגיע האוטובוס למקום חנייתו והנהג דומם את מנועו – הסתיימה נסיעת האוטובוס. כך מן הבחינה הלשונית וכך גם מן הבחינה המשפטית".
בית המשפט הוסיף כי לא ניתן להבחין בעניין זה בין הנהג ובין המנוחה ולקבוע כי בעוד הנהג כבר סיים את ה"נסיעה ברכב" לא כך הוא לגבי המנוחה.
...
דין הבקשה להדחות. אינני סבורה כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה או קשה מסוג ההלכות המצדיקות דיון נוסף. אכן ביטויים שונים בחוק הפיצויים הם בעלי רמת הפשטה גבוהה למדי וניתן "למתוח" את תחום התפרשותם. ואולם, אין לאמץ פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. בענייננו בית המשפט נתן לביטויים "תאונת דרכים" ו"נסיעה ברכב" את משמעותם הטבעית והפשוטה. ואכן, בית משפט זה כבר קבע בעבר כי המחוקק ביקש "להחזיר במידת האפשר את המושג 'תאונות דרכים' למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור" (רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 13 (טרם פורסם, 4.2.2009)).
למעשה פסק הדין בענייננו אימץ את שנקבע בהלכה קודמת של בית המשפט העליון שגם מוזכרת בפסק הדין ולפיה "חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר 'שימוש ברכב מנועי'. על-כן כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה שימוש ברכב מנועי, ועל-כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב. על-פי הדין היום, במקרה כגון זה שלפנינו, שבו אדם יושב בתוך רכב שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו וגורם לו לאדם נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים (על שני סעיפי המשנה שבה). זאת, כאמור, משום שברכב החונה לא נעשה 'שימוש', ולפיכך אין הוא מעורב בתאונה" (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, 486 (2002)); כן ראו והשוו לאחרונה ע"א 915/10 יונס נ' יונס(טרם פורסם, 19.6.2012)).
ענייננו הוא אפוא ביישום ההלכה הקיימת ולכל היותר בפיתוח שלה וכידוע "יישומה של הלכה, ואף פיתוח שלה, אין בו, ככלל, כדי להצדיק דיון נוסף [...], ואף אם יש חידוש בהלכה שנפסקה,
המרחיב במידת מה את גדריהן הפרשניים של ההלכות הקודמות – אין בכך די" (דנ"א 1912/05 מדינת ישראל נ' ד'אהר, פסקה 6 (לא פורסם, 12.4.2005); כן ראו: דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ(טרם פורסם, 18.2.2007); דנ"א 8349/03 יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים(לא פורסם, 28.6.2004)).
בענייננו בית המשפט בחר כאמור בפרשנות הטבעית והפשוטה פרשנות העולה בקנה אחד עם כוונתו של המחוקק ועם ההלכה הפסוקה. על כן, גם אםהייתה אפשרות פרשנית אחרת אין לומר כי האפשרות הפרשנית שביכר בית המשפט היא כזו המצדיקה דיון נוסף. אכן, בשל עיקרון סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת מקום בו זו אינה קיימת הכלל הוא שדי בהרכב המקורי שדן בהליך ומשזה הכריע בענייננו בין האפשרויות – ואף עשה כן פה אחד – איני סבורה כי יש מקום להורות על קיום דיון נוסף. הדיון הנוסף הוא הליך חריג ונדיר ונוכח כל האמור לעיל המקרה שלפנינו אינו "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף" (דנג"ץ 7802/04 מילוא נ' שר הבטחון, פסקה 7 (לא פורסם, 7.11.2004)).
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
