תחלוף כפוף לתשלום עפ"י הפוליסה

תא (ת"א) 41124-02-10‏ ‏ חתמי ללוידס נ' חברת נמל אשדוד בע"מ

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

פסק הדין ניתן ביום: 1/7/2012

ע"י כבוד השופט: מאיר יפרח

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של המבטחים בהתייחס לסבירות שיקוליו של מבטח בתשלום תגמולי ביטוח?

רקע: מדובר בנזק למטען (26 ארגזים) שנגרם בעת פריקתו ע"י  על ידי סוורי הנמל, שנפגע, בעיקר בשל נפילה במהלך שינוע או במהלך נסיעת המלגזה בספנת האנייה.

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"מבטח ששילם תגמולי ביטוח למבוטחו, על פי חוזה ביטוח בר-תוקף, בא בנעלי מבוטחו וזכאי לתבוע את הצד השלישי, ככל שהאחרון אחראי כלפי המבוטח לאירוע שהוליד את חבות המבטח, בגין תגמולי הביטוח ששילם המבטח למבוטח. שלושה תנאים ניצבים אפוא בבסיס זכות התחלוף: קיומו של חוזה ביטוח; תשלום תגמולי ביטוח; קיום זכות תביעה למבוטח כלפי הצד השלישי.

תנאי ראשון לקיום זכות התחלוף הוא חבות המבטח על פי חוזה הביטוח. אפילו הכיסוי הביטוחי לפי חוזה הביטוח נתון לפרשנות – לא תיפגע זכות התחלוף של מבטח שביכר לשלם תגמולי ביטוח

ובכך נקט פרשנות לטובת המבוטח. הצד השלישי לא יורשה להרהר אחר שיקוליו (הסבירים) של המבטח בעניין זה

תנאי שני לגיבוש הזכות הנדונה הוא תשלום תגמולי ביטוח מצד המבטח למבוטח. ודוק: לא כל תשלום שנעשה על ידי המבטח הוא של תגמולי ביטוח. כך, למשל, תשלום בהתנדבות מצד מבטח למבוטחו לא ישכלל את זכות התחלוף. תשלום מסוג זה מיוסד, למעשה, על מחווה או אקט פרסומי או רצון שלא לאבד את המבוטח וכדומה. אדניו אינם מעוגנים בחבותו החוזית של המבטח. על כן, במצב דברים זה, לא יידרש הצד השלישי לשפות את המבטח כדי הסכומים ששילם האחרון למבוטחו. זאת, למרות שתשלום מאת המבטח אמנם היה, אך תשלום תגמולי ביטוח לא היה, וזכות תחלוף אינה באה לעולם בהעדר תשלום תגמולי ביטוח דווקא. אם מבקש הצד השלישי לטעון כי המבטח רקם קנוניה עם מבוטחו עת שילם לו כספים בתורת "תגמולי ביטוח" כביכול – עליו הנטל לשכנע. הוא הדין בטענת התשלום בהתנדבות, שאף לגביה נטל הטיעון והשכנוע מצויים במגרשו של הצד השלישי.

בהתייחס לשני התנאים הראשונים, ראתה ההלכה הפסוקה להדגיש כי לצורך העמדת עילת התחלוף, חובת תשלום תגמולי הביטוח מצד מבטח למבוטחו נמדדת על פי סבירות שיקוליו של המבטח; היינו: אם למשל קיימים חילוקי דעות (לרבות פרשניים) בדבר הכיסוי הביטוחי (החבות העקרונית), נדרש המבטח להצביע על סבירות שיקוליו בעת שהחליט לקבל את עמדת המבוטח בסוגייה זו, והוא הדין לגבי סבירות סכום תגמולי הביטוח ששולמו (החבות הספציפית). עם זאת, כבר נפסק כי לא כל הסדר בין מבטח למבוטחו ולא כל סכום ששילם הראשון לאחרון יהוו ראייה מספקת לכינון זכות התחלוף. "החובה לשלם עומדת, כאמור, לביקורת וגובה הסכום על אחת כמה וכמה" (ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ (4) 567, 571 (1997); להלן: "פרשת הכשרת היישוב").

שעה שבית המשפט מוצא כי שיקולי המבטח נגועים בחוסר סבירות (ויש הסבורים כי נדרשת אי סבירות בולטת: ת"א (מחוזי ת"א) 3141/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' ג'ט אייר תעשיות אקריליות בע"מ, ניתן ביום 3.3.05, פורסם במאגר נבו) – כי אז לא יחויב הצד השלישי בשיפוי המבטח (ככל שמצויים אנו במישור החבות העקרונית), או שיחויב בתשלום הסכום הסביר (וזאת – אם זירת המחלוקת נוגעת לחבות הספציפית). בהקשר זה ראוי לציין כי "יש והסכום ששולם על ידי המבטח למבוטח-הניזוק, גבוה מסכום הנזק שנגרם לניזוק, בין מחמת תנאי הפוליסה ובין מטעם אחר. בכל מקרה, תהייה המבטחת זכאית לשיפוי כדי סכום נזקו של הניזוק המבוטח, ולא יותר מכך" (פרשת הכשרת היישוב, בעמ' 571).

בכל מקרה, תובענת התחלוף אינה מיועדת לניהול התדיינות בסוגיית חבותו של המבטח כלפי מבוטחו על פי חוזה הביטוח  (פרשת הכשרת היישוב, שם).

התנאי השלישי הוא קיומה של זכות בידי המבוטח לקבלת פיצוי או שיפוי מן הצד השלישי (על פי רוב – המזיק, אך אין הכרח בדבר שמעמדו יהא "מזיק", ובה במידה יכול הוא להיות, למשל, מפר חוזה: רע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 28.2.12, פורסם במאגר נבו). לשון אחר: הואיל והמבטח, המממש את זכות התחלוף, הוא חליפו של המבוטח, זכאי הצד השלישי לכפור בחבותו-שלו כלפי המבוטח. ככל שאין בידי המבוטח זכות לפיצוי או שהצד השלישי אינו נושא באחריות כלפי המבוטח – פשיטא שאין המבטח יכול לממש את זכות התחלוף; הלא המבטח בא בנעלי מבוטחו (לטוב ולרע) ואותן זכויות שיש למבוטח – הן אלה העוברות, מכוח הדין, למבטח. על כן, מבטח התובע בעילת התחלוף חייב להוכיח את "אחריותו" (החוזית, הנזיקית או האחרת) של הצד השלישי כלפי המבוטח ואם כשל בכך – תידחה תביעתו מטעם זה בלבד (אף אם החלטת המבטח לשלם את תגמולי הביטוח הייתה סבירה).

1.   הנטל לשכנע כי שיקולי המבטח היו סבירים מוטל כמובן לפתחו, שכן הוא התובע והוא המבקש להוציא מחברו (הצד השלישי). ההלכה הפסוקה לא קבעה – והשכל הישר אינו יכול לקבל – שכל אימת שמוגשת תביעת תחלוף, ייחשב ההסדר שבין המבטח למבוטח כסביר והמבקש לכפור בכך, יישא בנטל השכנוע. גישה מעין זו הייתה עלולה להעניק למבטח-התובע יתרון שהדין המהותי אינו מקנה לו. לא בכדי נפסק שכאשר מבקש הצד השלישי לטעון כי המבטח שילם בהתנדבות (או למשל בקנוניה, קרי: ביצע תשלום שלא היה מקום לבצעו כל עיקר), נושא הצד השלישי בנטל השכנוע, שכן טענת התשלום בהתנדבות אין לה מקום אלא לאחר שהניח המבטח את דעת בית המשפט בדבר סבירות שיקוליו. ניתן לומר כי עניין לנו במטוטלת הנעה מבעל דין אחד למשנהו: בראשית, יידרש המבטח להביא ראיות המצביעות על סבירות שיקוליו ואם הראה כי לכאורה ההסדר שבינו לבין המבוטח סביר הוא, יעבור נטל הבאת הראיות אל הנתבע, הצד השלישי, שיידרש לקרקר את הסבירות לכאורה של שיקולי המבטח, היינו: לשמוט את הבסיס מתחת לראיות המבטח. דרך אחרת העומדת לצד השלישי היא להביא ראיות מספיקות כדי הרמת נטל השכנוע שההסדר שבין המבטח לבין המבוטח מגלם תשלום בקנונייה.

בעת בחינת סבירות שיקולי המבטח, על בית המשפט לעיין בחומר שעמד נגד עיני המבטח ולבחון – על פני הדברים – אם החלטת המבטח באותן נסיבות שהיו לפניו, סבירה היא, אם לאו. אין צריך לומר כי בית המשפט לא ימיר את שיקול דעת המבטח בשיקול דעתו. אני סבור שקיים מתחם מסוים של סבירות (אשר נגדר פרטנית לפי נסיבות כל מקרה ומקרה), שבמסגרתו יקבל בית המשפט את שיקולי המבטח ולא יתערב בהם (אפילו היה בית המשפט פוסק אחרת, אילו הובא הדבר להכרעתו).

הוראת סעיף 62 (א) הנ"ל מהווה המחאת זכויות סטטוטורית מאת המבוטח אל מבטחו. אין היא מותנית בקיומו של מסמך כלשהו הממחה את הזכות אל המבטח שכן הדין מקים את זכות התחלוף, לא המבוטח.

גם אם התיימר המבוטח להמחות למאן דהוא, שאינו המבטח, את זכויותיו כלפי צד שלישי (שלא על דעת המבטח) – שוב אין תוקף להמחאה שכזו, הואיל והדין – ולא המבוטח – הוא היוצר את ההמחאה."

"חח"י לא הציגה לפני המבטחים תמונה עובדתית המתארת את מהות הנזקים שנגרמו ליחידות המטען שהיו ארוזות בארגזים שנפלו, ומכאן – ששיקולי המבטחים בהחליטם לשלם תגמולי ביטוח, לא היו סבירים. לשון אחר: מבטח סביר לא ייאות לשלם תגמולי ביטוח אם לא הניח המבוטח את דעתו שנגרם לו נזק."

"הטעם הראשון המצביע על כך ששיקולי המבטחים בפרעם את תביעת חח"י, לא היו שיקולים סבירים, נעוץ בהליך בירור הנזקים על ידי המבטחים ומטעמם. סל"ל והשמאים לא היו יכולים לומר מהם פרטי הנזקים שנגרמו ליחידות שהיו בארגזים שנפלו (ואין הכוונה לנזקים חיצוניים שנגרמו לארגזים, אלא לנזקים הפנימיים שנגרמו ליחידות, בחינת "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו": משנה, מסכת אבות פרק ד, 26).

...

האמנם יכול מבטח לקבל עמדה כזו של שמאי (קל וחומר שמאי מנוסה כשמאי קצן) מטעם המבוטח לשם ביסוס חובת תשלום למבוטח בגין נזקים? האמנם תשלום שאושר על סמך (העדר) מידע זה, הוא תשלום המצוי במתחם הסבירות?

אני סבור כי ההליך של בירור מהות הנזק היה, בנסיבות העניין, לקוי מיסודו. אף אם ייאות מבטח לשלם בהסתמך על נתונים חלקיים וחסרים שמספק לו מבוטחו – בל יצפה כי בית המשפט יקבל את תובענת התחלוף שהגיש."

"לכאורה, ממעוף הציפור, נראית תובענת התחלוף הנדונה כבעלת "חזות סבירה": היא נתמכת בדוחות שמאים שניתנו לאחר נוכחות בזמן אמת בפריקת המטען ונפילת חלקו ולאחר פגישות עם גורמים שונים לשם עמידה על הנזק והיקפו; נציג היצרן (סימנס) נשלח מגרמניה לישראל על מנת לבדוק את המטען שניזוק ולחוות דעתו לגבי הנזקים שנגרמו והמשך התהליך; נוכח המלצת נציג סימנס, נשלחו יחידות אחדות מן המטען למפעלי היצרן, שנטען כי הורה להחליף שתיים מהן ולתקן שתיים נותרות. כל זאת – בשים לב לכך שבתחילת הדרך, קרי בעת הפריקה בחודש ינואר 2006 היה חשש לנזקים בהיקף משמעותי יותר: 26 ארגזים (מתוך 415) נפלו ואילו ב-27 יחידות נוספות נסתבר כי הופעלו גלאי זעזועים והטיה. אולם, חרף חזות הסבירות האמורה,

כאשר נקרב את מבטנו ונבקש לתהות על סוגיות מרכזיות שאמורות היו להיבחן על ידי המבטחים עובר לתשלום, נגלה כי תשלום תגמולי הביטוח לא נעשה על סמך אדנים מוצקים, אלא על "בערך", שבמסגרתו רב הנסתר על הגלוי. מבטח הפועל בדרך זו זכאי אמנם לשלם תגמולי ביטוח למבוטח, אך אין הוא רשאי להישמע בתובענת תחלוף כלפי המזיק הנטען, שכן לא נחה דעתי שהמבטחים (או מי מטעמם) נתנו דעתם לשאלה אם נגרם נזק ליחידות ואם כן – מהו אותו נזק. מחדל זה שומט לטעמי את הקרקע תחת תביעת המבטחים, ובה-במידה, גם תחת תביעת חח"י להשבת סכום ההשתתפות העצמית שבו נשאה.

ההשתתפות העצמית באה לעולם בשל תשלום תגמולי הביטוח; ואם המבטחים אינם זכאים לתיחלוף בנסיבות העניין, כך הוא גם דין תביעת המבוטח להשבת ההשתתפות, שכן התגמולים וההשתתפות העצמית שניהם "תאומי סיאם" שחבל טבור אחד חורץ את דין שניהם, לחסד או לשבט."