הערכת "הרחוב המשולב" כאמצעי לשיפור השילוביות של המשתמשים בדרך
המחקר בתמצית
התמורות הרבות שחלו ברחוב העירוני לאורך המאה ה-20, הביאו לשינויים ביחסי הכוחות בין משתמשי הרחוב. תחילה שימש הרחוב העירוני כמרחב למפגש ותנועה ספונטאנית של הולכי רגל וכלי רכב מעטים. אולם, עם התרחבותן של הערים והגברת השימוש ברכבים פרטיים, החלו להופיע הסדרי תנועה הכוללים הפרדה בין כלי הרכב והולכי הרגל, כמו גם הקצאת שטחים גדלים והולכים מהרחוב לטובת ניידותם של כלי הרכב. מגמה תכנונית זו, שבמרכזה מתן בכורה לכלי הרכב, הביאה לירידה בערכו של הרחוב והוא הפך להיות פחות אטרקטיבי עבור הולכי רגל, שבחרו בתגובה לצמצם את השימוש בו. כמו כן, ההפרדה בין כביש ומדרכה לא הביאה לפתרון בעיות הבטיחות ברחובות הערים.
כתגובת נגד, קמו בשנות ה-60 של המאה הקודמת מספר תנועות תכנוניות שביקשו למצוא נקודת שיווי משקל חדשה, שתביא להפחתת הדומיננטיות של כלי הרכב ברחוב ותיטיב את מצבם של הולכי הרגל. אחת הבולטות מבין תנועות אלו נולדה בהולנד- הרחוב המשולב (Woonerf), אשר התפשטה לאחר מכן למדינות מפותחות ומתפתחות אחרות בעולם.
עקרונות התכנון של הרחוב המשולב כוללים שני מרכיבים עיקריים: א. שיתוף מרחב הרחוב בין המשתמשים. ב. מיתון תנועת כלי הרכב. בעשרים השנים האחרונות התרחבה ההגדרה של הרחוב המשולב והוא החל להופיע גם במרכזי הערים ברמות שונות של שיתוף, בהינתן תנאי הרחוב (ייעוד, חתך וכו'). במחקר זה אוגד המידע המצטבר בעולם בנושא, הן התיאורטי והן המופיע בסקירות והערכות "לפני ואחרי" של יישום רחוב משולב. מטרת המחקר היא לבחון האם וכיצד מאפייני תכנון של הרחוב המשולב עשויים לאזן בצורה טובה יותר בין צורכי המשתמשים השונים. בשל המגבלות שנמצאו בהערכות רבות של רחובות משולבים ובשל האופי המיוחד לכל פרויקט שבוצע, השוואה כמותית בין ההערכות הייתה מחטיאה את המטרה. לכן, שיטת המחקר שנבחרה הייתה לבחון כל מקרה לגופו, על פי תהליך ההערכה שעבר וכמו כן ליצור סיווג של הרחובות על פי המאפיינים העיקריים המרכיבים אותם. תשומת לב מיוחדת ניתנה לסוגיה הבטיחותית, שהיא ללא ספק מרכיב עיקרי בשיפור מעמדם של הולכי הרגל.
ממסקנות המחקר עולה כי קיימת אינדיקציה לכך שאין הרעה במצב הבטיחות לאחר יישום הפרויקטים ולעיתים תכנון זה אף תורם לבטיחות (השיפור אינו מובהק סטטיסטית). מהירויות הנסיעה פחתו, תנועת הולכי הרגל ורוכבי אופניים גברה בד בבד עם הפיכתו של המרחב הציבורי לאטרקטיבי יותר. המרחב האטרקטיבי מגביר את תנועת הולכי רגל ורוכבי אופניים ברחוב, והאחרונה משפיעה על הקטנת נפח תנועת כלי רכב והחשוב ביותר- הקטנת מהירויות הנסיעה ברחוב. ההבנה של הנהגים שהם מצויים כעת במרחב משותף שאינו שייך להם בלעדית, בין אם אפקט זה מושג על ידי התגברות תנועת הולכי רגל ובין על ידי מאפיינים תכנוניים (בדרך כלל על ידי שניהם יחד), היא המתכון החשוב ביותר להצלחת הרחוב המשולב. באשר לסגנון התכנוני, אין עשה ואל תעשה; קיימים מגוון של כלים שמתוכם ניתן לבחור את האפשרות המתאימה ביותר לחזון לפיו יתוכנן הרחוב.
