סכום האגרה אינו מגביל בדיקת מלוא הנזק

רע"א  7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מנגד מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ

בית המשפט: העליון

ההחלטה ניתנה ביום:  12/7/2012

ע"י כבוד השופט: המשנה לנשיא (בדימ')  א' ריבלין

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של חברת הביטוח המבקשת מבית המשפט העליון להורות על מחיקת ראשי נזק מכתב התביעה הואיל ומדובר בנזקים בסכום העולה על סכום האגרה אשר שולמה על ידי המבוטח?

בית המשפט העליון החליט שלא להיענות לבקשתה  של חברת הביטוח.

מתוך ההחלטה:

"הנה כי כן, הכלל שהשתרש בשיטת משפטנו הוא כי "חשבון הנזק – לחוד, וקביעת האחריות לדמי הנזק – לחוד, ואין לערבב בין השניים" (הנשיאזוסמןבעניין ארצי, שם). לאמור: אין בעובדה כי התובע הגביל מלכתחילה את הסעד המבוקש, כדי להפקיע את זכותו להמשיך ולטעון – קל וחומר להוכיח – כי היקף הנזק שנגרם לו עולה על סכום זה. הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע. "

"אין לקבל גישה זו. יש בה משום סטיה מנקודת האיזון הראויה שבין תכליות תקנות האגרות לבין זכות הגישה לערכאות. אכן, זכות התובע לגשת לערכאות אינה מתמצית אך באפשרות להגיש תביעה בבית המשפט, כי אם גם בזכות לטעון – קל וחומר להוכיח – כי נגרם לו נזק פלוני, ולהיפרע מידי הנתבע כדי מלוא נזקו. בגישת המבקשת יש כדי לכפות על התובע סיכון בלתי ראוי כפועל יוצא מוויתור התובע על גביית חלק מסכום הפיצויים בעת הגשת התביעה, ויתור שבבסיסו מטרה אחת ויחידה – חסכון בהוצאות האגרה. כך למשל, אם יאלץ התובע לזנוח מראש את טענותיו הנוגעות לראשי נזק מסוימים, ובסופו של יום הוא יכשל בהוכחת ראשי הנזק האחרים, עלול להיפסק לזכותו פיצוי נמוך – נמוך אף מן הסכום שנרשם לצרכי אגרה – סכום שאינו משקף את היקף נזקיו של התובע במציאות, ואף לא את היקף אחריותו של הנתבע. פיצוי שכזה אף חוטא לעקרון השבת המצב לקדמותו, לפיו זכאי התובע למלוא הפיצוי בגין נזקיו,בגבולות אותן תחם לעצמו משיקולי אגרה. הבחירה הכפויה בין ראשי הנזק הנטעים עשויה להתגלות, איפוא, כבחירה טראגית, מבחינת התובע, שעלותה עולה לאין ערוך על אותו החסכון שנוצר לתובע בהוצאות האגרה שעה שהוא מעמיד מלכתחילה את תביעתו על סכום הנמוך מהיקף נזקיו. היא עלולה להביא להרתעת יתר של תובעים לגיטימיים, והיא פוגעת בזכות הגישה לבית-המשפט מעבר למידה הדרושה (וראו דברי השופטתדורנרבעניין גלאם, בעמוד 630). תוצאה זו אין לקבל. הגבלת סכום התביעה אינה אלא הצהרה כי התובע מוותר על כל פיצוי שייפסק למעלה מסכום זה. זהו "המחיר" שמשלם התובע לצורך חסכון בדמי האגרה. נוכח החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות – איני מוצא מקום להרחבתו או להוסיף עליו מחירים נוספים.

אשר לטענה לפיה אין התובע זכאי ליהנות מהליכים משפטיים שלא שולמה עבורם אגרה אין בה ממש. ראשית, גם אם תתקבל טענת המבקשת שלפיה על היקף הנזק הנטען לתאום את סכום התביעה, לא יהיה בה בהכרח כדי לצמצם את היקף הבירור הנדרש ביחס לכלל טענותיו של התובע. כך למשל, עשוי התובע לבחור, תחת מחיקת מקצת מראשי הנזק – צמצום כל אחד מראשי הנזק באופן שסכומים המצטבר יתאם לסכום הסעד המבוקש. בדרך זו יהיה על בית המשפט לשוב ולבחון כל ראש נזק בנפרד ובקפידה, כפי שהיה נדרש לעשות אלמלא צמצום זה, ושוב לא תעמוד לנתבע הטענה כי התובע לא נשא באגרה הולמת. בצד צמצום ראשי הנזק, כמוסבר לעיל, טמון סיכון בלתי-ראוי כלפי התובע עצמו, שכן כך נפגעים גם סיכויו להיפרע מידי הנתבע את מלוא סכום תביעתו. שנית, הפרשנות המוצעת אינה מתיישבת עם הסדרים אחרים המעוגנים בתקנות האגרות, מהם ניתן להקיש לענייננו. כך למשל, תקנה 2(ב) קובעת כי מקום שמוגשת תביעה ובה מתבקשים סעדים חלופיים, אין התובע נדרש לשלם אגרה עבור כל סעד וסעד, כי אם רק עבור הסעד שאגרתו היא הגבוהה ביותר. מכאן שבית המשפט דן בתובענה בכללותה, על מכלול המשאבים הכרוכים בכך, ואין בעובדה ששולמה אגרה עבור סעד אחד בלבד כדי להצר את היקף טענותיו של התובע בנוגע לאיזה מהסעדים. מהסדר זה ראוי ללמוד גם לענייננו.

באשר לטענה כי התוצאה המוצאת ביטוי בהחלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם התכלית ההרתעתית שבתקנות האגרות – אכן, קיים חשש כי יש אשר ינצלו לרעה את תקנות האגרות כדי "לנפח" את נזקיהם הנטענים תוך תיחומם מטעמי אגרה וזאת מתוך מטרה להטיל אימה על בעל הדין שכנגד. אלא שבגדרי האיזון המצוי בתקנות האגרות – בבחירה בין הרתעת תובעים העושים בתקנות שימוש בלתי-ראוי, לבין הגנה על זכותם של תובעים לגיטימיים להוכיח את מלוא נזקם – נוטות  כפות המאזניים לצדם של האחרונים. יתרה מכך, הצורך בהרתעה מפני ניצול לרעה של הליכי משפט מוגשם הלכה למעשה גם בשלל דרכים אחרות בדין, ובכללן ההוצאות הנפסקות בסיום המשפט (עניין גלאם,שם;עוד ראו: תקנות סדר הדין האזרחי: תקנות 512-511 – הוצאות משפט, תקנה 514 – הארכת דיון שלא לצורך, תקנה 519 – ערובה לתשלום הוצאות; משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים", עלי משפט ו', 135 (תשס"ז): הצעה להכיר באחריות נזיקית בגין ניהול הליכי סרק וניצול לרעה של הליכי משפט)).

לבסוף, יש ליתן את הדעת לטענה כי אם יותר לתובע להמשיך ולטעון לכלל ראשי הנזק, חרף העובדה כי סכומם המצטבר עולה על הסכום הנקוב בתביעה, תיפגע יכולתו של הנתבע להעריך את הסיכון הטמון בתביעה, וכפועל יוצא תיפגע הגנתו. סבורני כי אין ממש בטענה זו.ראשית, החלטת התובע להעמיד, מלכתחילה, את תביעתו על סכום הנמוך מהיקף נזקיו עשויה, אם בכלל, לפעול לטובתהנתבע, שכן יש בה כדי להגביל את חשיפת הנתבע לסיכון לשאת בתשלום לתובע, ובכך להקטין את תוחלת הסיכון הכלכלי הכרוך בתביעה. לעיתים אף "יהנה" הנתבע מהחלטה זו בפועל, שכן בעקבותיה עשויה חבותו הכספית כלפי התובע להיות פחותה מהיקף אחריותו לנזקי התובע במציאות. שנית, סוגיית האגרה נבחנת, בראש ובראשונה, בעדשה "ציבורית" שעניינה ביחסיו של התובע עם המדינה. על ההכרעה בה ליתן מענה לתכליות שבסיס חובת תשלום האגרה, ומולן – לזכותו החוקתית של התובע לגשת לערכאות. על כן, במכלול השיקולים הנוגעים לסוגיית האגרה המוטלת על התובע, ממילא אין צרכיו של הנתבע ממלאים אלא תפקיד משני. עמד על כך הנשיא (אז השופט) לנדוי:

"...לבעל-הדין שכנגד בהליך שבו גובים את האגרה, אין שום ענין ישיר משלו בגובה האגרה, כי לא הוא גובה אותה, ולא הוא חייב להחזירה אם שולמה אגרה ביתר" (עניין להד, בעמודים 507-506; ראו גם ע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד, בפסקה 7 לפסק הדין(לא פורסם, 6.9.2004)).

אמנם, כבר נקבע כי אין לשלול לחלוטין מהנתבע כל טענה לעניין האגרה בה חב התובע (רע"א 9075/05 עזבון המנוחה לוין נ' עיריית הרצליה, פסקה ח(3) לפסק הדין(לא פורסם, 16.2.2006)).אלא שבענייננו לא מצאתי בטענות המבקשת-הנתבעת  כל טעם המטה את הכף דווקא לזכותה, שעה שהפגיעה בה לא הוכחה, וכשעל הכף האחרת מונחת זכותה החוקתית של התובעת-המשיבה לגשת לערכאות ולהוכיח את תביעתה.

סוף דבר

המסקנה היא, איפוא, כי אין בסכום האגרה ששילם התובע בעת הגשת התביעה כדי להגבילו מלהוכיח בפני בית המשפט את מלוא היקף נזקיו – אפילו חורגים נזקים אלה מסכום התביעה עצמה – ובלבד שלא יגבה יותר מן הסכום שנדרש מלכתחילה."

ההחלטה באתר הרשות השופטת.