רע"א 7204/06 ישראלה ארליך נגד עו"ד יהושע ברטל
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 22/8/2012
ע"י כבוד השופט: ח' מלצר
עניינו של פסק הדין: האם המגבלה לפי סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, לפיה שכר הטרחה המקסימלי שרשאי עורך דין לגבות בעד טיפול בתביעות אשר במסגרתן התנהלו הליכים משפטיים, המותנה בתוצאות הטיפול – לא יעלה על שיעור של 13% מהסכום שנפסק לטובת הנפגע בתאונת הדרכים, חלה גם כאשר עורך הדין נדרש לטפל בערעור שהוגש לאחר פסק הדין בתביעה המקורית? אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה – מהו שיעור שכר הטרחה המירבי, או הראוי עבור הטיפול בהליך הערעור?
בית המשפט העליון קיבל את הערעור
מתוך פסק הדין:
"העולה מן המקובץ מלמד שיש לראות את תחולתה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד כמשתרעת גם על שכר הטרחה בעבור הטיפול בהליך הערעור, כך ששיעור שכר הטרחה המירבי שניתן יהיה לגבות בעבור הטיפול בהליכים משפטיים המתנהלים לפי חוק הפלת"ד הוא 13% מהסכום הסופי שנפסק לטובת הניזוק בערכאה הדיונית,או בערכאת הערעור, הכל לפי המאוחר.
בעניין שבפנינו, סופו של ההליך שהתנהל בפני הערכאה הראשונה היה בפסק-דין שניתן לטובת המערערת, וסופו של הליך הערעור היה בהסכם פשרה שזכה לתוקף של פסק-דין. לכאורה, עשויה היתה לעלות פה שאלה נוספת שעניינה שיעור שכר הטרחה שרשאי היה המשיב לגבות מקום שנסתיים ההליך בפני ערכאת הערעור בהסכם פשרה - האם יחול על שכר הטרחה שיעור של 13%, או שיעור של 11% מהסכום שעליו הוסכם בהסכם הפשרה. המערערת, עם זאת, לא העלתה התנגדות לכך שהמשיב יזכה בשיעור של 13% בעבור הטיפול בענייניה המשפטיים, ובדין נהגה כך, שכן לדעתי, נהיר הוא כי מהרגע שההליך שבפני ערכאה כלשהי מבין שתי הערכאות נסתיים במתן פסק דין ועורך הדין נדרש לעמול עד לשלב מתן פסק-הדין זה - הרי עסקינן במקרה עליו חלה הוראת סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין, ואין לראות בו מקרה עליו חלה הוראת סעיף 3 לכללים הנ"ל. עיינו: ריבלין, תאונת הדרכים, 1048-1049.
לאור כל האמור לעיל, אם תישמע דעתי – הערעור יתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יתבטל. על המשיב להשיב למערערת כל סכום שגבה כשכר טרחה, העולה על 13% ממלוא הסכום שנפסק והועבר ע"י קרנית עבור המערערת על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב-ע"א 4973/96 הנ"ל (למעט מע"מ, שבו נתחייב, שכן בשעתו לא היתה בתוקף תקנה 512 (ג) לתקסד"א בנוסחה דהיום). להחזר של שכר הטרחה שנגבה ביתר כאמור ויש להשיבו – יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 10.7.96 (המועד בו גבה המשיב את שכר טרחתו) ועד לתשלום בפועל.
...
המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:
מצטרף אני לפסק דינו המקיף והיסודי של חברי השופט ח' מלצר.
סעיף 16(א') לחוק הפיצויים הוא קוגנטי ואין להתנות עליו. מטרתו למנוע "נגיסה" יתרה בכספים המשתלמים לידיו של הנפגע, בין על פי הסכם שבין הצדדים, ובין מתוקף פסק דין.
מאז ומתמיד סברתי כי יש ליתן תוקף לכוונת המחוקק כפי שהוא השכיל (אם השכיל) לבטאה בלשון החוק. זוהי חובתו של השופט. גם פרשנות "תכליתית" אינה יכולה לגרוע מחובה זו שכן "תכלית" שאינה מוצאת לה ביטוי בחוק היא תכלית זרה לחוק וכאמור מצווים אנו, כך ראוי להזכיר, לכפוף עצמנו למרות החוק.
הוראת סעיף 16(א') לחוק הפיצויים ברורה ותכליתה אחת. היא קובעת תעריף מקסימלי – ואין להוסיף עליו, לא בדרך של פסיקת שכר נוסף בערעור ולא בדרך אחרת. הבהיר זאת היטב חברי השופט ח' מלצר. עם זאת, ודווקא כיוון שכך, אין אני שותף להצעת חברי לתקן קושי אחר שעורר מתקין התקנות בכל הנוגע לשלילת הפיצוי הנוגעת למס ערך מוסף. אם יש בכך חולי, כפי שמבהיר חברי, על המחוקק או מתקין התקנות להביא לו מזור בכוחותיו שלו.
איני רואה קושי בהצמדות להוראות הדין במקרה זה – גם לא במקרה בו התייצב בשלב הערעור עורך דין אחר תחתיו של עורך הדין שהופיע בערכאה הראשונה. כפי שהבהירה – בדעת מיעוט – השופטת א' חיות בע"א (מחוזי, ת"א) 2283/00 לא ניתן לחייב את הנפגע לשלם לכל פרקליטיו גם יחד שכר טרחה העולה על השיעור המקסימלי. מקובלת עלי דעתה שם כי "הפרקליט החדש יחלוק עם [הפרקליט הקודם] את שכר הטרחה המקסימלי אותו גבה" (פסקה 5 לפסק דינה). ואכן, גם היא נקטה בפירוש הדבק בטקסט (ראו א' ריבלין תאונת הדרכים 1045 (מהדורה רביעית-2012)).
יצוין כי סכום שכר הטרחה, להבדיל משיעורו, עשוי לגדול אם יועצם הפיצוי בפסק דינה של ערכאת הערעור. זו טבעה של ההוראה המתנה את השכר בתוצאה. והתוצאה נקבעת בפסק הדין החלוט, והשיעור לא יעלה על זה שקבע המחוקק.
השופט ס' ג'ובראן:
מסכים אני למסקנת חברי השופט ח' מלצר על פיה יש להגביל את שכר טרחת עורך דין בהליכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) לשיעור מקסימאלי של 13% באם ניתן פסק דין ולשיעור מקסימאלי של 11% באם ההליך הסתיים בפשרה. כפי שמציין חברי, כל פרשנות אחרת תעמוד בניגוד לתכלית החוק, המבקש להגן על מגיש התביעה, ולהגביל את יכולתו של עורך הדין לגבות שכר טרחה גבוה יתר על המידה.
יצוין בהקשר זה כי המשיב טען שההגבלה עומדת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק. חברי השופט ח' מלצר קבע כי אין מקום להידרש בהליך הנוכחי לטענתו החוקתית של המשיב, שנטענה אגב אורחא, וללא תשתית עובדתית ומשפטית מספקת. בבחינת למעלה מן הצורך ציין חברי כי ספק שהחוק פוגע בזכות לחופש עיסוק, ואף אם הוא פוגע בזכות זו, הרי שפגיעה זו מידתית היא. מצטרף אני לקביעתו זו של חברי. יצוין במאמר מוסגר כי המשיב כלל לא הסביר כיצד פוגע החוק בזכות לחופש עיסוק. ודאי שהחוק אינו פוגע בזכות לחופש העיסוק במובנה השלילי (שכן החירות לעסוק בכל עיסוק אינה נפגעת בשל הגבלת השכר).
הפן החיובי של הזכות לחופש עיסוק, ככוללת את הזכות לשכר הוגן, ביטחון תעסוקתי, תנאי עבודה הולמים וכיוצא באלו, טרם פותח דיו במשפט הישראלי ומעולם לא נבחנה האפשרות להכריז על בטלותו של חוק על רקע זה. אמנם, ניתן לזהות דברי חקיקה שתכליתם להגן על הפן החיובי של הזכות לעבודה כגון חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007, צו הרחבה משולב לביטוח פנסיוני 2011 וכיוצא באלו (לעניין היחס שבין זכות חוקתית למימושה בחקיקה ובחקיקת משנה ראו פסקאות 4-3 לפסק דיני בבג"ץ 10662/04 סאלח נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 28.2.2012) (להלן: פרשת סאלח)). כמו כן, גם בפסיקה ניתן לזהות הכרה מסויימת בזכויות העבודה החיוביות כנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' זואילי (לא פורסם, 16.11.2011), פסקה 11; ע"ע (ארצי) 326/03 מדינת ישראל - משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש נ' צ'פקוב (לא פורסם, 20.2.2006); והשוו: בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 13.4.2011)). עם זאת, אף אם תיאורטית ניתן להורות על פסילתו של חוק מכוח הפן החיובי של חוק יסוד: חופש העיסוק (וראו פרשת סאלח, פסקאות 31-26 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש), ישנה כברת דרך של ממש בין עצם האפשרות שיתעוררו מקרים שבהם יהיה מקום להורות על בטלותו של חוק, לבין מימושה. כאמור, בהליך הנוכחי לא הרים המשיב את הנטל להוכחת קיומה של פגיעה בזכות חוקתית, וממילא, איננו נדרשים לפיתוח ההלכה הנוגעת להיבטים החיוביים של זכויות חוקתיות. עוד יצוין בהקשר זה כי אפשר שדרך המלך לבחון את הסוגיה היא כפגיעה בחופש החוזים, ולא כפגיעה בחופש העיסוק. יחד עם זאת, טענה זו כלל לא הועלתה בהליך הנוכחי, ואיני נדרש לה.
בסוף חוות דעתו מתייחס חברי לכך שהסכום המשולם לעורך הדין אינו כולל מס ערך מוסף. לגישתו, יש מקום שהמחוקק יפעל לתיקון הסעיף כך שלשכר טרחת עורך הדין יוסף רכיב של מע"מ.
חברי המשנה לנשיא (בדימוס) אינו רואה במצב החוקי הקיים כמצדיק את התערבותו של בית המשפט. בסוגיה זו, מצטרף אני לחברי המשנה לנשיא (בדימוס). הקביעה כי לשכר עורך הדין לא יתווסף מע"מ היא בפועל קביעה כי הרווח של עורך הדין יהיה נמוך מהסכום המקסימאלי שנקבע (שכן הוא יישא בעלויות המע"מ). לא מצאתי טעם טוב לכך שבית המשפט יביע דעתו באשר לשכר הראוי לעורכי הדין בהליכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר, למעט בסוגיית המע"מ."
פסק הדין באתר בית המשפט העליון.
