העליון: חישוב ביטוח חסר באובדן רווחים

ע"א  5704/07, ע"א  5727/07 אלמו הנע מבוקר בע"מ נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ורוברט מרכוס שמאות בע"מ

בית המשפט: העליון

פסק הדין ניתן ביום: 27/8/2012

ע"י כבוד השופט: ח' מלצר

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את שני הערעורים על פסיקת המחוזי שקבע, כי חברת הביטוח תשלם לחברה המבוטחת תגמולי ביטוח בגין נזקי שריפה למלאי ולמכונות שהיו מבוטחים?

רקע: שני הצדדים ערערו על גובה הפיצוי שנקבע בפסק הדין.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור של המבוטח באופן חלקי בכך שפסק לטובתו סכום נוסף לפי ביטוח אובדן רווחים לאחר שמצא, כי חישוב ביטוח החסר לא נעשה לפי תנאי הפוליסה.

מתוך פסק הדין:

 "בנושא אחד מצאתי כי יש ממש בטענותיה של אלמו, והוא עניין "ביטוח החסר". אפתח תחילה בהבהרת המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית.

בסעיף 11 לפוליסה לביטוח אובדן הרווח, מגדירים הצדדים את הדרך לבחון האם יש להפחית סכום מתגמולי הביטוח, כתוצאה מביטוח חסר. סעיף זה קובע כדלקמן:

"11. ביטוח חסר

היה סכום הרווח הגולמי המבוטח בפוליסה זו ביום קרות האובדן, או הנזק הפיזי לרכוש המשמש את עסקו של המבוטח, קטן מהסכום המתקבל מהכפלת שיעור הרווח הגולמי במחזור השנתי (או אם תקופת השיפוי עולה על 12 חודשים – בשיעור החלק היחסי של המחזור השנתי כפי שתקופת השיפוי מתייחסת ל-12 חודשים), יוקטנו באופן יחסי תגמולי הביטוח המשתלמים על ידי המבטח".

עוד יש לציין כי בסעיף ההגדרות של הפוליסה הנ"ל נאמר כי: "'מחזור שנתי' – המחזור במשך 12 החודשים שקדמו לתאריך קרות הנזק" (ההדגשה שלי – ח"מ).

הנה כי כן, בגדרי סעיף 11 האמור (כשהוא נקרא בצורה מצרפית עם סעיף ההגדרות לפוליסה), יש להשוות את סכום הרווח הגולמי המבוטח בפועל בפוליסה, עם מכפלה של שיעור הרווח הגולמי במחזור השנתי בשנה שקדמה לאירוע. היחס בין שני משתנים אלה יגזור את שיעור התגמול בפועל. לדוגמה, במידה שהרווח הגולמי המבוטח נמוך ב-50% מהרווח הגולמי בפועל, שיעור התגמול יופחת גם הוא ב-50%.

נשווה דרך חישוב זו עם דרך החישוב הנמצאת בחוות דעת שור, עליה התבסס בית המשפט הנכבד קמא לעניין ביטוח החסר. שם הוכפל שיעור הרווח הגולמי במחזור השנתי של השנה שלאחר האירוע (ראו: בעמוד 2 לחוות הדעת). בהתבסס על צורת חישוב זו, הפחית בית המשפט הנכבד קמא סכום של 29,176.6 דולר מהפיצוי, ברכיב של דמי שכירות, וסכום נוסף של 125,018 דולר, ברכיב של הוצאות העתקת המפעל והתאמתו (ראו: בעמודים 35, 41 לפסק הדין). סבורני כי בעניין זה יש לשנות מהחלטתו של בית המשפט, שכן חוות דעת שור איננה עומדת בקנה אחד עם הנדרש לפי סעיף 11 בפוליסה, שנזכר לעיל. עוד יש לציין בהקשר זה כי סעיף 11 לפוליסה משקף גם את הדין הנוהג ביחס לתניות "ביטוח חסר" מחוץ לישראל. ראו: David Cloughton Riley on Business Interruption Insurance 52 (8th ed., 1999); R.M. Walmsley Business Interruption Insurance 384 (1999).

מסקנה זו מתחייבת לא רק מלשונה הברורה של פוליסת הביטוח, אלא גם מתכליתו הכללית של מנגנון ביטוח חסר, המוסדר סטטוטורית גם בסעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). בליבו של הסדר זה עומד עקרון המיצוע, אשר מורה כי הפיצוי בפועל ייגזר מהיחס שבין ערך הנכס המבוטח וסכום הביטוח (ראו: ע"א 5468/91 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פול שקית בע"מ, פ"ד מח(1) 470 (1993) (להלן: פרשת כלל); אוריאל פרוקצ'יה "תת-ביטוח" משפטיםו 323 (תשל"ה); ירון אליאס דיני ביטוחכרך ב' 1241 (תשס"ט) (להלן: אליאס)).

לשם הגשמת מטרה זו, נקבע בסעיף 60 לחוק חוזה הביטוח מנגנון הקובע כי מועד כריתת החוזה יהא הקובע לבחינת היחס שבין ערך הנכס וסכום הביטוח, לצד אפשרות להתנות על מועד זה (ראו: סעיפים 3, 39 לחוק חוזה הביטוח). ואכן, בחוזי ביטוח רבים ניתן למצוא הוראה הקובעת כי המועד הקובע לעניין ביטוח החסר איננו מועד כריתת החוזה, אלא מועד קרות מקרה הביטוח (ראו: אליאס, בעמוד 1247). אך אף אם ניתן להתנות על המועד הקובע בחוזה הביטוח שבין הצדדים (כפי שאכן קרה במקרה שלפנינו), ולקבוע את מועד קרות אירוע הביטוח כמועד הקובע, הרי שנקודת זמן המצויה במרחק רב לאחר קרות מקרה הביטוח, איננה מגשימה את תכלית החוזה לעניין זה. לא ניתן להלום את דרך החישוב של הפניקס, אשר למעשה בוחנת את שוויו של הנכס המבוטח (במקרה זה – הרווח שייצרה אלמו) בנקודת הזמן הרחוקה מרחק של שנה מקרות מקרה הביטוח.

דרך חישוב זו עומדת בניגוד מוחלט לציפייתו הסבירה של המבוטח לקבל פיצוי מלא בעבור הנזק שנגרם לו. נקודת הזמן שבחרה הפניקס לא נלקחה בחשבון (ולא היתה יכולהלהילקח בחשבון) כמועד הקובע על ידי אלמו בבואה לכרות את חוזה הביטוח (ראו: פרשת כלל; אליאס, בעמוד 1248, הערת שוליים 30, וההפניות שנזכרות שם).

זאת ועוד – אחרת: בחירת נקודת הזמן שלאחר מועד קרות אירוע הביטוח איננה הגיונית מנקודת מבטה של הפניקס, בכל מצב מלבד במקרה שלפנינו, שכן ברי כי ערך הנכס המבוטח יירד, במרביתם של המקרים, לאחר אירוע הביטוח, בעוד שבמקרה בו עסקינן הצליחה אלמו להעלות את הרווח הגולמי שלה בשנה שלאחר השריפה. מתובנה זו משתקף כי מנגנון החישוב בחוות דעת שור הותאם בצורה מלאכותית, כך שישרת את הפניקס.

בשולי הדברים יש לציין כי אמנם אלמו לא התנגדה בסיכומיה לקביעות בחוות דעת שור בעניין ביטוח החסר, ואולם נדמה שעובדה זו איננה מהווה מכשול בפני קבלת הטענה כעת. הטעם לכך הוא שאלמו הגישה חוות דעת נוגדת מטעמה בנוגע לרכיבי הנזק, ועל כן יש לראות בה כמי שהתנגדה למסקנות שבחוות דעת שור (וממילא בית המשפט המחוזי הנכבד דחה רכיבים מסוימים מחוות דעת שור על פי שיקול דעתו)."

פסק הדין באתר בית המשפט העליון.